"כך היא אומנותו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך, ומחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד". (שבת קה, ב נדה יג, ב)

במאמר זה תיארו לנו חז"ל את דרכי עבודתו של היצה"ר נגדנו, כדי להכשילנו בעבודת ה'. וזו אחת מתחבולותיו הגדולות, להתחיל בקטנות, כדי שלא לעורר את תשומת לבנו על המצב, וכדי שלא נרגיש כלל בירידה המתחוללת בנו מעט מעט, ולא נתנער ממנו.

והנה כשקוראים את מאמר חז"ל הנ"ל בפשטות, חושבים שכונתם ז"ל באמרם, היום אומר לו עשה כך וכו'. זאת אומרת, שהיצה"ר מתחיל להסית את האדם בעבירות קלות, וכשכבר מרגילו לזלזל בקיום המצוות בשלימותן ובדקדוקיהן. אז הוא מסיתו לעבור עבירות יותר חמורות, עד שלבסוף אומר לו לך עבוד עבודה זרה, והאדם הזה הולך ועובד.

אמנם כאשר נדקדק היטב במאמרם ז"ל, נראה שלא הגדירו במפורש באלו דברים מתחיל היצה"ר להסית את האדם, וגם לא אמרו חכמים את דבריהם בלשון כללות לאמר היום אומר לו עבור עבירה קלה וכיו"ב, רק נקטו לשון מופשט יותר באמרם "היום אומר לו עשה כך, ומחר אומר לו עשה כך".

ונראה לי דאין כונתם דוקא שהיצה"ר מתחיל מיד להסית את האדם לעבירה, אלא שהיצר הולך לפי השגתו של כל אדם ומדרגתו, ופעמים שמתחיל להסית את האדם גם בדברים המותרים היתר גמור, ואפילו בדבר מצוה. והיינו, כשאינו מוצא דרך למשוך את האדם לעבירה ואפילו עבירה קלה, אז הוא מתחיל לנהלו בדברים המותרים, ואפילו בדבר מצוה, ומתחיל לייעץ לו ולהדריכו כיצד ומתי יעשה דבר זה, ומתי יעשה מצוה זו, ומתחיל לתכנן לו את סדר היום שלו. ואפילו אם בתחילה יהיה הכל על דרך ההיתר הגמור, מכל מקום הוא מרגיל את האדם לשמוע לו, והוא הוא זה שמכתיב לו לאדם מה לעשות, עד שהוא מנהל אותו כרצונו. וזהו "היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך". ובזה מרגילו ללכת אחריו ולשמוע בקולו, ואחר שהשיג מטרה זו שהוא מנהלו ואומר לו עשה כך, כלומר, מצוה זו עשה אותה באופן זה, ובזמן כזה וכו'. והלה שומע לו ועושה רצון יצרו, הגם שאין שום עבירה כלל ועיקר באותם עשיות, מכל מקום זו כבר ירידה עצומה, וזו היא ההתחלה של ההידרדרות, ומעתה הרי הוא כחומר ביד היוצר, ויכול לעשות בו ככל אשר יחפוץ, עד שהיצה"ר יכול להרשות לעצמו לומר לאדם הזה "לך עבוד ע"ז והולך ועובד".

ועצם היסוד הזה שהיצה"ר מתחיל לנהל את האדם גם בדברים המותרים לגמרי, ואפילו בדבר מצוה ממש, מצאתיו אחר איזה שנים בפירוש של הקדוש רבינו משה אלשיך ע"ה, בסוף פירושו ליונה הנביא. יעו"ש [ואם כי לא על מאמר זה אמרו הרב ז"ל עכ"פ עצם היסוד כתוב שם].

ועפי"ז יובן היטב הלשון של מאמר חז"ל, שכך "אומנותו" של יצר הרע, שנקט לשון "אומנות" שהוא לשון טיפוח וגידול הילד, כמו שנא' (במדבר יא, יב), כאשר ישא האומן את היונק, וכן ויהי אומן את הדסה (אסתר ב, ז). וכן היצה"ר, הריהו "אומן" את האדם באיטיות עם הרבה סבלנות, כמו שאומנים לתינוק בצעדים איטיים מעט מעט, כך היצה"ר אומן את האדם ומחנכו ליכנס תחת צילו, ומנסה להנהיגו בכל צעדיו כדת מה לעשות, ומתי לעשות כל דבר, עד שהאדם נכנס תחת חסותו ואז הוא עושה בו כחפצו, וזהו, "היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד ע"ז ועובד". רח"ל.

וכשנתבונן בפרשיות בראשית ונח, נראה דוגמאות רבות, המלמדות על יסוד חשוב זה. והנה בפרשתינו התורה מדברת על המבול, והשחיתות שגרמו להביא את המבול כמו שנאמר:

וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס: (בראשית ו, יא)

והנה השחיתות היתה בדברים חמורים מאד, עד שבגללן נתחייבו כליה כל בני הדור ההוא. אבל לכשנתבונן, נווכח כי תחילת המעידה שהיתה אצלם, היתה בדברים קטנים, שאפשר שאין בהם איסור כלל, שכן מצינו בסוף פרשת בראשית נאמר:

וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם, וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ: (בראשית ו, א-ב)

ומי הם אותם בני האלהים. תרגם אונקלוס (שם), "וחזו בני רברביא". וגם רש"י (שם), פירש בני האלהים - בני השרים והשופטים, וגם רבינו הראב"ע כתב בני האלהים - בני השופטים, שהיו עושים בארץ משפט אלהים, ועוד הוסיף לפרש כעין זה. ע"ש. וכ"כ רבינו הרמב"ן, והביא שכן הוא במדרש רבה (כו, ה), בני האלהים בני האנשים החשובים שבאותו דור. ע"ש.

והנה לכאורה אין רואים כאן שום עבירה במעשיהם, ואפילו היה ניתן לומר שקיימו מצוה של נישואין ופריה ורביה כמו שנאמר, "ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו".

אך עם כל זאת, הפסוקים אח"כ אומרים לנו אחרת:

וַיֹּאמֶר ה' לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם, בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם, וְיָלְדוּ לָהֶם, הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם, וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם, וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ, וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם, כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם: (שם שם ג - ז)

וצריך להבין איזו רעה היתה כאן, אדרבא, הרי לקחו להם נשים ובזה קיימו את מצותו יתברך, "ואתם פרו ורבו" (בראשית ט, ז). "ולא לתהו בראה לשבת יצרה" (ישעיה מה, יח).

אכן למראה עינינו אין כאן רעה, אך הקב"ה שהוא בוחן לבות וכליות, ויודע מאיזו כונה פנימית נובע כל מעשה, הוא ראה והביט אל מחשבותיהם, והנה לא מתוך כונה טובה ויושר לב היתה פעולתם זו, כי אם בעצת היצר הרע, וכל מגמתם להרע, וממילא תוצאות המעשים האלו יהיו קשות ורעות, והגם שבמעשיהם האלו לא היתה עבירה, אבל מכל מקום בזה התחילו להמליך את יצרם עליהם, ולהיות תחת פקודתו, שהוא אומר להם עשו כך והמה עושים, וע"ז נאמר "וירא ה' כי רבה רעת האדם", שהקב"ה ראה את הרעה הרבה והגדולה, שהיא תוצאה בלתי נמנעת ממעשיהם אלו, "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום". כי בדרך זו הפקירו עצמם ביד יצרם הרע, וחדלו מלהילחם בו, וזה שורש רע פורה ראש ולענה, ומעתה תרבה רעתם ללא גבול, ורק רע כל היום, וכאשר הוכיח סופם על תחילתם:

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ: (בראשית ו, יב)

כי כאשר היצה"ר שולט כבר באדם ומנהיגו, והוא זה שאומר לו מה לעשות, אזי אפילו כשאומר לו לעשות מצוה, מ"מ הוא מלמדו לעשותה פגומה וחסרה, הן מבחינת שלימות המעשה, וכל שכן בכונות של המצוה, כי הוא מלמדו לעשות הדבר רק למילוי תאוותיו החומריות, או כדי שישיג שם טוב וכבוד וכיו"ב, ובדברים אלו שהם פנימיים ודקים, נוח לו להכשיל את האדם בקלות, ולא רבים יחכמו לעמוד על המשמר בכגון זה, וכשכבר נכנס היצה"ר ללבו פנימה וקבע משכנו אצלו, סופו של היצה"ר שנעשה בעה"ב עליו, וממשיך להשתלט עליו, עד שאומר לו לך עבוד ע"ז. ומה נפלאה הגדרת רבא במסכת סוכה (נב, ב), על היצה"ר:

"בתחילה קראו הלך ולבסוף קראו אורח ולבסוף קראו איש", ופירש רש"י שם, הלך - עובר דרך עליו, ואינו מתאכסן עמו. אורח - אכסנאי. איש - בעל הבית. ע"כ.

היינו שהיצר מתחיל כהלך שאינו מתערב בכלום, ואח"כ נעשה כאכסנאי, ולבסוף נעשה בעל הבית על האדם.

ולכשנתבונן בסוף הפרשה שלנו נראה שוב את היסוד הזה, ביתר עוז ויתר שאת:

וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם: (בראשית ט, כ),

ורש"י ז"ל (שם), פירש בשם מדרש רבה (ב"ר לו, ג), "ויחל נח", עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק תחלה בנטיעה אחרת. ע"כ.

וצריך להבין למה פירשו חז"ל "ויחל" מלשון חולין, שחילל את עצמו, ולא פירשו כמשמעות הענין ש"ויחל" הוא לשון התחלה. וגם צריך להבין במה חילל נח את עצמו, והרי בינתיים, לא שתה יין ולא עשה עדיין שום דבר רע, שהרי הענבים עוד לא גדלו, ומה זאת, שכבר בנטעו את הנטיעה נאמר בו "ויחל" שחילל את עצמו ומהותו.

אלא שחז"ל, באו ללמדנו שהנטיעה היתה מתוך כונה לא טהורה, אלא כדי למלאות את תאוותיו החומריות, ועל כן אעפ"י שלא עשה שום מעשה רע עדיין, מכל מקום נטיעה זו נעשתה בעצתו והדרכתו של היצה"ר, ובזה נח מסר והפקיר את עצמו ליצרו, ואז כבר אין קץ וגבול לאן שיוכל היצה"ר להובילו, ולכן תיכף בנטיעה נעשה נח חולין. ומשום כך פירשו תיבת "ויחל" נח, שחילל את עצמו מיד בתחילתה של הנטיעה.

ונראה שלמדו כן מהפסוק עצמו, שנאמר "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם". כי הנה לשון זה לא נאמר על נח כשהלך לבנות התיבה, ולא כשהלך לבנות מזבח ולהקריב קרבן, ולא בשום מקום אחר, כי אם בנטיעת הכרם, וללמד בא, שנטיעה זו לא נבעה מצד איש האלהים שבו, אלא מצד החומר העכור, מעצת יצרו, וע"כ דקדק הכתוב לומר כאן, "איש האדמה", כי מה שהביאו לנטוע כרם, ולמלאת את תאוותיו החומריות, היה החלק של היצה"ר שהוא החלק הבהמי וחלק ה"אדמה" שבו. ומאחר וכך עשה, א"כ כבר בזמן נטיעת הכרם ירד ממדריגתו ועשה עצמו חולין, עוד בטרם שחטא, וסופו הוכיח על תחלתו.

וזו היא אומנותו של היצה"ר, "היום אומר לו עשה כך", בדברים שאין בהם חטא, אבל הוא נשאר מלמדו ומדריכו, וגם כאשר בא האדם לעשות מצות ומעשים טובים, הוא הראשון לייעצו כדת מה לעשות, ובאיזה אופן וצורה יעשה את המצוה, ואומר לו עשה כך, וגורם לו לעשות את המצוות בדרך מעוותת ומקולקלת מלאה תאוות. וכשהאדם נשמע לו, והולך בעצתו, הריהו מושכו ומדרדרו, ואחריתו מי ישורנו.

ומן הראוי להעתיק בזה את דברי רבינו עובדיה ספורנו בפירושו לתורה (בראשית ט, כ), וזה לשונו: ויחל נח, התחיל בפועל בלתי נאות, ולכן נמשכו מזה מעשים אשר לא יעשו. כי אמנם מעט מן הקלקול בהתחלה, יסבב הרבה ממנו בסוף, כמו שיקרה בחכמות מהטעות בהתחלה, וזה בעצמו הורה [הכתוב] באמרו (במדבר כה, א), ויחל העם לזנות. ע"כ.

והואיל ועבודתו ואומנותו של היצה"ר, להשתלט עלינו ולנהל את חיינו כרצונו, לכך עבודתינו עבודת הקדש צריכה להיות מכוונת לאידך גיסא, להיות בעלי בית על עצמינו, ע"י שנפרוק את עול היצה"ר משכמנו ולהכניעו ולכובשו, בבחינת איזהו גבור הכובש את יצרו (אבות ד, א), ולזכות להיות מן הצדיקים אשר לבם ברשותם ושולטים עליו (ראה ב"ר סז, ח), ולפעול מתוך לב טהור ומחשבה זכה, כדי לכוין בכל מעשינו לעשות רצון בוראינו.

וכמו שאמר שלמה המלך ע"ה, בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו). וכמה צריך האדם להתבונן ולהעמיק לחשוב בכל מעשה ומעשה ובכל מצוה ומצוה שבא לעשות, שלא תהיה ע"פ עצת היצה"ר והכונתו, אלא מתוך הצד האלהי שבו, ובפרט במצות שיש בהם גם הנאה לגוף, כמו אכילה, ושתיה, ונישואין, וכל כיוצא בהן, כי במצוות הללו צריך משנה זהירות ויותר הכנה נפשית לפני שמקיים את המצוה, והבא ליטהר מסייעין אותו (יומא לח, ב ע"ז נה, א מנחות כט, ב).

ומצינו להגאון רבינו יוסף חיים זצוק"ל (בן איש חי שנה שניה פרשת בראשית), שרמז במאמר רבותינו (פסחים קא, א), "אין קידוש אלא במקום סעודה". שאין קדושתו של אדם ניכרת אלא במקום סעודה, שזה דבר שקרוב ללבו של אדם, ואם גם בזה הוא מתעלה ומכוין לש"ש ולא למלאת תאותו, אז ניכרת קדושתו. וראה בזה עוד, מה שכתב רבינו החיד"א ז"ל, בספר שמחת הרגל (בעניני פסח, לימוד ג'), וזה לשונו: ואני שמעתי מפי מגידי אמת, שבזמן הרב הגדול קדוש יאמר לו, מלומד בנסים כמוהר"ר יוסף קובו זצ"ל בשבתו על כסא מלכותו בשאלוניקי, איש אחד צנוע, אמרו עליו שהיה לו מגיד ומגלה לו רזין, והלכו אצלו מגדולי ישראל רבני העיר, המה ראו כן תמהו, שהיה אומר סודות ונסתרות, והן קודם לא היה בר הכי כלל. והגיעה השמועה להרב הגדול הנזכר מפום רבנן. וכה ענם, צאו וראו כיצד איש זה מתנהג באכילה ושתיה, והשיבוהו, ידענו שהוא אוכל הרבה יותר משאר בני אדם, והשיב הרב הגדול הנזכר, אם כן, אין צריך בדיקה וחיפוש, פומיה מחכים עלוהי, כי הוא מהסטרא אחרא, ד"הקדושה אינה שורה באדם שאוכל הרבה", ואני גוזר ששום אחד לא ילך אצלו, וכך היה, דפירשו ממנו, ונתגלה דהיה מסטרא אחרא. ע"כ.

ולאידך גיסא, אם אדם מקדש עצמו בדבר הרשות הריהו מושך על עצמו קדושה וכח טהור מלמעלה. וכבר אמרו חז"ל במסכת ברכות (סא, ב), צדיקים יצר טוב שופטן, רשעים יצר הרע שופטן. ע"ש. כי בשעה שהאדם פורק את עול יצרו הרע מעליו, אז ממילא זוכה שהיצר הטוב שופטו ומנהיגו. ויה"ר שנזכה לזה, אכי"ר.

(יום חמישי לסדר פרשת נח התש"מ)