וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה: (ב, ז)

ופירש רש"י ז"ל, וייצר, [בשני יודי"ן], שתי יצירות, יצירה לעולם הזה, ויצירה לתחיית המתים. אבל בבהמה שאינה עומדת לדין, לא נכתב ביצירתה שני יודי"ן. ומקורו טהור בדברי רבותינו במדרש תנחומא (תזריע פ"א).

ורבינו יעקב בעל הטורים פירש את ענין שני היודי"ן, דקאי על שני יצרים, יצר הטוב, ויצר הרע. אבל החיות שאין להם אלא יצר אחד נכתב ביו'ד אחד. ע"ש.

ומצינו בדברי הראשונים שחקרו מה הוא יצר הרע, ומה הוא יצר הטוב, אם שני מלאכים הם אחד טוב ואחד רע, או שהמשיכה אל הרע היא בעצם החומרים שמהם נוצר האדם, עפר, מים, אש, רוח, והם מושכים את האדם לחומריות ולתאוות הגשמיות, וזהו היצר הרע. ואילו הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל שהקב"ה נפח באדם, היא המחזקת אותו ומושכת אותו לטוב ולמועיל וזה הוא היצר הטוב.

וזכורני שראיתי לגדול חכמי המוסר רבינו הרמח"ל זיע"א, (בספר המאמרים במאמר העיקרים - בתורה ובמצוות וראה גם במאמר הגאולה), שכתב, דשני הדברים נכונים הם, דעצם היצירה של האדם מורכבת משני כחות שונים המנוגדים זל"ז, הגוף מושך אל הגשמיות ושאר הבלי עולם, ולעומתו הנשמה מושכת אל הקדושה וההישגים הרוחניים, ומואסת בעניני העוה"ז, וכל הנאותיו היו לה לזרא.

ולדברי רבינו יעקב בעל הטורים הנז', הדבר עולה יפה מתוך הפסוק. "וייצר ה' אלהים את האדם", היינו שיצר אותו עם שני יצרים יצר הטוב ויצר הרע, ונרמזו בשני היודי"ן שביצירתו. והפסוק ממשיך לפרטם ולבארם באומרו, "עפר מן האדמה", והוא היצר הרע, שהוא קשור באדם כי מהחומריות ומהעפר נוצרו רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, והוא מלבושו בעודנו כאן בעולם הזה.

ואח"כ אמר, ויפח באפיו נשמת חיים, היינו חלק הקדושה והיא נשמת אלהים שבקרב האדם, וכמאמר הזוה"ק (עי' זוהר ח"א כז, א ודו"ק, ובספר הפליאה ד"ה שאל משה וכו' ובפירוש הרמב"ן לתורה בראשית ב, ז ובספר התניא ח"א פ"ב מייתי כן מהזוהר), על הפסוק ויפח באפיו, דמדיליה קא נפח, כלומר, שהקב"ה נפח באדם נשמת חיים, וא"כ הנשמת חיים היא חלק מן השכינה העליונה, שהרי כל הנופח, משלו הוא נופח. וא"כ זה הוא היצר הטוב שמנסה למשוך את האדם לצד של הקדושה, ולהרחיקו מן הנאות העולם הזה ותאוותיו. והיא המלחמה הגדולה והתמידית בה נתון האדם, כשהוא נתון בין שני הכחות הללו, אחד מושכו לכאן ואחד לכאן. ואע"פ שההכרעה נתונה בידו להטות הכף ולהכריע הדין כאשר יחפוץ, מכל מקום, המלחמה נמשכת, וצריך עוז וגבורה לכבוש את יצרו ולהכניעו.

עוד כתב רבינו הרמח"ל ע"ה שם, שמלבד הכחות הנ"ל, עוד יש מלאך הממונה על הסטרא אחרא, שגם הוא נלחם באדם להחטיאו, ונוסף גם הוא על החומר העכור המצוי בנו, ומטרתו להלחם בנו, ואלמלא הקב"ה עוזרו לאדם אינו יכול לו.

ובזה ישבתי על נכון קושיא גדולה שנתקשיתי בה, על מה שאמרו רבותינו שהשטן שולט בכל ימות השנה מלבד יום הכפורים שאין לו שליטה כלל, ע"ש. ושמו מעיד עליו, "השטן", שהרי בשנת החמה יש שס"ד ימים לערך, והוא שולט רק בשס"ד יום, כדאמר רבי רמי בר אבא (יומא כ, ב נדרים לב, ב ועי' בתוס' שם) "השטן" בחושבניה תלת מאה ושתין וארבעה, וימות החמה שס"ה, א"כ איכא חד יומא דלית ליה רשותא למשטן, דהיינו יוה"כ. והנה ידוע שאלמלי היצר הרע שמשחק באדם ברוב תחבולותיו לא היה האדם חוטא, וכמו שאמרו חז"ל (סוטה ג, א), אין אדם עובר עברה אא"כ נכנסה בו רוח שטות. וא"כ ביום הכיפורים שאין תוקף לשטן כלל אין יהודי שיעבור עברה.

והיה קשה לי דהא בכ"ז מצינו דיש עוברי עבירה גם ביום הכפורים בעוה"ר. ואף בימי חז"ל היה כדבר הזה, כההוא איש ובנו שבאו על נערה מאורסה ביוה"כ (ראה גטין נז, א וב"מ פג, א), ואיך אפשר להבין זאת.

אמנם עפ"י הנ"ל אתי שפיר בס"ד, דבאמת המלאך הממונה הוא היצה"ר שהוא השטן, אין לו רשות ביוה"כ להחטיא את האדם כלל. אבל החומר העכור שממנו בנוי ויצוק האדם לא בטל גם ביום הכיפורים, והגם שקל מאד לגבור על יצרו ותאוותיו ביום ההוא, מפני שאינו צריך להלחם גם עם המלאך. אך כל זה דווקא אם הוא רוצה ללחום ולהתגבר, אזי ביום ההוא קל לו הדבר, אבל אם אינו רוצה בכך, וחפץ בתאות לבו, בודאי שיוכל לחטוא. כי הרע שבו מתגבר תמיד למושכו לרע, אם לא יתחזק וילחם בו בכל כחו.

ועכ"פ הצלם האלהי שבו יצר ה' את האדם, עומד והלו עלי ראשו של אדם, ויכול האדם להטות את עצמו כלפי חסד וטוב, ולגבור על יצרו, ואפי' על המלאך הנז'. כי הבא להטהר מסייעין אותו (יומא לח, ב ע"ז נה, א מנחות כט, ב), וה' עוזרו ויכול לגבור על יצרו ולעבוד את הי"ת בטהרת לבו ובכל מאודו.