בעהית"ש. בשני בשבת חמשה ימים באייר התשס"ז.

לכבוד ידידי וחביבי

הרב הגאון רבי יעקב אריאל שליט"א

הרב הראשי לרמת גן ת"ו

שלום שלום בכפלים וברכות משמים, ילוו לכת"ר ולסובבים הודו לעד אמן.

אחדשה"ט כנאה וכיאה!

במה שדן מעכת"ר שליט"א בבעלי סופרמקטים שמוכרים את חמצם כנהוג, ועוטפים את המדפים של החמץ בכיסוי בכדי שלא יקחו מהם, ובתוך הפסח לדאבונינו ישנם לקוחות שלוקחים מצרכים של חמץ, והקופאית שאינה שמה לב, או שלא איכפת לה, מצרפת את המצרכים הללו לחשבון עם שאר המצרכים. וכת"ר כותב שבעה"ב לא רק שלא איכפת לו, אלא גם ניחא לו למכור סחורתו כולל גם החמץ. ומסתפק אם עי"ז בטלה המכירה של החמץ שמכר בעה"ב לגוי ע"י הרבנות המקומית.

א.

אי חיישינן שמא לא מכר בעל החנות את חמצו בלב שלם

ולמד מדברי הגאון בעל אגרות משה ז"ל בתשובותיו (או"ח ח"ד סימן צ"ה) שמסתמא לא חיישינן שהחנווני שמכר חמצו כנהוג, מכרו שלא בלב גמור. דכל זמן שאין אנן סהדי שלא מכר בלב שלם, אין לחוש, דדברים שבלב אינן דברים. ואדרבא יש חזקה דלא שבק היתרא ואכיל איסורא, כדאמר רבא בחולין (ד' ע"א), ואפילו במקום שאין חזקה, מ"מ אין אנן סהדי, וע"כ אפילו אם באמת לא היתה המכירה בלב שלם, מ"מ המכירה קיימת. דאין בכח הדברים שבלב לבטל המכירה, דדברים שבלב אינם דברים.

וכת"ר ציין שמקור הדברים שאין לבטל המעשה אלא כשיש אנן סהדי שכן הוא בלבו. הוא בתוספות קידושין (מ"ט ע"ב) ובריטב"א שם (נ' ע"א), ועיין באגרו"מ חיו"ד ח"ג (סי' ק"ו) לענין גרות מסופקת, וכתב דיש לחלק בין גרות ובין חמץ. ועפי"ז עלה ונסתפק אם החמץ של אותה חנות הוא חמץ שעבר עליו הפסח. עכ"ד.

ותחילה אומר שההצעה שכתב כת"ר, לדרוש מכל רשתות המרכולים להוציא מהברקוד, את כל מוצרי החמץ לזמן הפסח, כדי שלא יוכלו להמכר, כי על ידי זה לא תוכל הקופאית לקבוע את מחירם ולהעלותו בחשבון, הינה הצעה טובה מאד, וגם אם אין בזה נפק"מ לעצם המכירה, הרי זה יועיל למנוע מסחר בחמץ תוך הפסח. ובלי נדר אדבר עם מחלקת הכשרות שע"י הרה"ר לישראל לטפל בזה, כדי להביא להחלטה כללית של בעלי הרשתות בענין. וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו. אמן.

והנה בשנה שעברה כתבתי שני מאמרים ארוכים, בענין מכירת חמץ של אחרים בלא ידיעתם, מדין זכין לאדם שלא בפניו, ובמאמר השני (הנדפס בשו"ת שמע שלמה ח"ו חאו"ח סי' ז), דנתי בדברי המקנה (בקידושין ג' ע"א) דזכין "לאדם" שלא בפניו. אבל אין זכין "מאדם" שלא בפניו. ויש שרצו ללמוד כן, גם בדברי נתיבות המשפט (סימן קצ"ה סק"א ד"ה ועוד), וע"ש שדחיתי דבריהם וביארתי שלא לזה כיוון בעל הנתיבות, והארכתי בדברי גדולי האחרונים בזה, ובאמת מצד הסברא אין מקום לחלק, דזכיה היא מדין "שליחות", וכשאדם ממנה שליח מהני, בין למכור ובין לקנות, ואין שום חילוק ביניהם, דמיד שעשאו שליח הוא עומד במקומו לבצע השליחות, וידו כידו וכו', בלי קנין ובלי עדים, רק מיד שקנה או מכר עפ"י שליחותו, באותו הרגע נקנה המגרש למשלח, או יצא מרשותו ונכנס לרשות הקונה אותו. וחז"ל חידשו הדין דזכין לאדם שלא בפניו, שאפשר להיות שלוחו של אותו אדם בלי ידיעתו, ובלי שהוא מינה אותו לכך, אם הוא רוצה לעשות הדבר לטובתו, ובתנאי שאכן דבר זה הוא זכות עבורו. וכל שהוא זכות עבורו באופן ברור, מיד נעשה שלוחו שלא בפניו, וכל מה שיעשה מתייחס לזה שמכוין אליו, כל שהוא זכות עבורו. וכל מה שהרב נתיבות המשפט דן שם הוא רק בעצם הזכות אם אכן זכות היא לו, או לא, ושעל זה צריך אומדן שהוא זכות עבורו. ע"ש.

ועל פי זה העליתי דהגם דבמכירת חמץ שלא מידיעת הבעלים, הו"ל "זכין מאדם", שמוכרים את חמצו של אותו אדם לגוי, מ"מ כיון שברור הדבר שהוא זכות, ואין לו שום הפסד כלל ועיקר, שכל מה שיקח הגוי יבא לחשבון ע"י בקיאים בשומא, ושלם ישלם הגוי במושלם. אנן סהדי דניחא ליה, להנצל מעברה חמורה, כשאין לו שום הפסד כלל ועיקר. וזה שמוכר לו נעשה שלוחו, ושליח יכול למכור בשופי. והיא מכירה גמורה.

ב.

מי שמכר את חמצו ולקח מן החמץ לאכילה או למכור אם זה מבטל את כל "מכירת החמץ".

עוד כתבתי שם דאפילו אם יקח היהודי הזה מן החמץ המכור בתוך הפסח, אין המכירה מתבטלת בזה, ולכל היותר הוי גזלן שגזל מן הגוי הקונה, וחייב בהשבה, אך אין בכוח המעשה הזה לבטל את המכירה. ועוד, דלגוי הקונה אין מזה שום הפסד, כי הרי בזמן התשלום יבואו שמאים מוסמכים וישומו את כל הסחורה, ובודאי שמה שלקח אותו יהודי, או מכר מן החמץ, לא יובא בחשבון, והגוי הקונה לא יִדָּרֵשׁ לשלם עבורו, ואיך תתבטל המכירה.

ועוד שאנו נוהגים בזה עפ"י עצת מרן בעל יבי"א שליט"א שאנו מוכרים יחד עמו בב"ד של שלשה את החמץ לגוי מזה כמה שנים, ומתנים עם הגוי הקונה בפירוש, שהוא מרשה ליהודי המוכר ליכנס וליטול מה שירצה, ואם כי עיקר הכונה היא בשביל תרופות אם יצטרכו להם בפסח, ושאר ענינים של פקו"נ ח"ו, מ"מ אנו מתנים על זה בסתם, ומסבירים לגוי שאין לו הפסד מזה, כי כל מה שיטול הישראל משך ימי החג לא יובא בחשבון ולא יִדָּרֵשׁ לשלם עבורו. אך למעשה הוא שלו ממש שמוכרים לו הכל, אלא שהגוי מסכים שיקחו משלו בעת הצורך. וא"כ אם איזה יהודי יקח מן המָכור, אין בזה לבטל המכירה, והיא עומדת בעינה.

ועפי"ז מצאתי תרופה להציל את אחב"י מאיסור חמץ שעבר עליו הפסח באחד המקומות הידועים שמוכרים בו דברים שונים, וביניהם גם משקאות של חמץ כגון וויסקי ווודקה ועוד משקאות, ואינם מוכרים חמצם לגוי, כי לצערנו הם ממשיכים במכירה והחנות פתוחה גם בימי הפסח, וידוע שכל העולם ממשיכים לקנות מהם אחר פסח ויש תקלה גדולה, שכל החמץ שלהם יש לו דין חמץ של יהודי שעבר עליו הפסח ואסור אפילו בהנאה, ואין פוצה פה ומצפצף. ודיברו איתם והם מוכנים למכור החמץ לגוי, בלי לתת להם תעודה כל שהיא. ואמרתי תפסת מועט תפסת נציל מה שניתן, וה' יעזור וישלים עלינו לטובה דמצוה גוררת מצוה, ואולי יעזור ה' ויפסיקו למכור בפסח. ולכל הפחות יועיל ששאר הסחורה לא תיאסר אחר הפסח, ועוד תקנה יש בזה, שגם מה שמוכרים לא משלהם הוא, אלא משל הגוי, וגם להם יש פחות איסורים, ובפרט דבודאי שרוב הקונים בפסח דברי חמץ הם גוים שאינם בני ברית, ונמצא שהמכירה מתבצעת מגוי לגוי אחר. ויכול הקונה לברר מה מכרו בפסח ולקבל התמורה, שהכל ערוך וכתוב עלי ספר החשבונות, אין פרץ ואין יוצאת. ואמרתי רעיון זה לפני מרן שליט"א והסכים על ידי.

וע"ש שדנתי באורך גדול בדברי גדול, הוא הגאון הנודע בדורו רבנו יצחק אלחנן ספקטור ע"ה בשו"ת באר יצחק (סימן א' וב') בענין הזכיה והשליחות בזה. ע"ש.

ומה שחושש כת"ר שזה מוכיח שלא גמר בדעתו למכור לגוי, אינו נראה לעניות דעתי, דחזקה היא על כל יהודי, שלא יבחר באיסור כשאין לו שום הפסד אם יאכל היתר. וכאן הרי אינו מפסיד כלום, שהרי גם אם תושלם המכירה אחר הפסח ותצא אל הפועל, מ"מ הוא יקבל שכרו ותמורתו, ואם אחר הפסח לא תצא לפועל, הרי לא הפסיד דבר, ולמה נעלה על דעתנו שאין הישראל חפץ במכירה.

ועוד שהרי בעל המרכול מוכר גם לשומרי מצות, ולמה נחשוד בו שירצה להכשילם, ובפרט ובמיוחד שאם יכשיל אותם, סוף דבר הכל נשמע, וכשידעו ימנעו ולא יקנו ממנו, ולא מיבעיא שלא יקנו אותו חמץ, אלא ימנעו רגלם מחנותו לגמרי, כי לא יאמינו בו עוד.

נמצא שלא רק שלא מבטל המכירה, אלא שהוא מעונין במכירה וחפץ בה מאד, ומה שמכר בפסח הוא מתוך שרוצה להרויח גם את זה, אבל מה שלא מכר נשאר של הגוי. מה גם דאינו יכול לבטל מה שכבר מכר ואפילו אם ירצה. שכמו שצריך דעת מוכר ודעת קונה בשביל לבצע המכירה, כן צריכים דעת שניהם והסכמתם המלאה, כדי לבטל המכירה שכבר עשו מדעת שניהם.

ואחר העיון ראיתי שכונתי בזה להגאון הגדול רבי משה פיינשטיין ע"ה בספרו אגרות משה חאו"ח (ח"א סימן קמ"ט) שדן בחנונים שמוכרים חמצם ע"י הרב כנהוג, והחנוני חשוד לסחור בחמץ ולמכור חמץ בפסח, מהחמץ שמכר לגוי, וכתב וז"ל, פשוט שאין זה ביטול המכירה, כי מצד תנאי המכירה לעכו"ם, נכתב בשטר המכירה שמה שיטול יהיה כקונה אז מהעכו"ם ויצטרך לנכות מהסך שחייב לו העכו"ם, וממילא אין כאן שום ביטול על המכירה, ומה שלא לקח הוא של העכו"ם. ובלא זה אין שייך לבטל קנין שכבר נעשה, ואינו שוב בעלים על זה, אלא הוא כקונה מחדש, או כגוזל, שהוא ודאי עובר על בל יראה כיון שקנה, בין למקח בין לגזל, אבל רק על מה שלקח בידו יקנה ולא על מה שנשאר. עכ"ל.

והנה ברור בדב"ק שאין בנטילת חפצים מהחמץ משום ביטול חמץ, ואפילו שלוקח הרבה ולצורך מכירתו וכו', ואפילו שהוא עושה בכונה ובמזיד, עם כל זה לא מתבטלת המכירה. וק"ו בנדו"ד שבעה"ב לא מכר ולא נטל מן החמץ, אלא הלקוח עשה כן בדרך לא נכונה ולא ישרה, והקופאית רשמה בחשבון בלא משים, או בלא איכפתיות, אך בעה"ב לא ידע כלל, וגם אם ידע והעלים עיניו, אינו כלום והמכירה קיימת ובמקומה עומדת, והוא פשוט.

אלא שעיקר הספק של כת"ר, הוא לא על עצם הנטילה מן הסחורה של הגוי, אלא שחושש שזה שבעה"ב לא איכפת לו שיקחו, מהוה אומדנא דמוכח שאינו חפץ במכירה לגוי, ותתבטל המכירה בגלל שאין גמירות דעת של המוכר, הנה כבר כתבתי לדחות חששא זו ג"כ וכנ"ל.

והלום ראיתי בדברי האגרו"מ שם, שעמד גם על זה, וכתב בזה"ל, ואין לומר שאיגלאי מילתא למפרע, שלא מכר בלב שלם אלא שהערים, דמהיכי תיתי נימא כן, דהגם שחשוד לעבור להנאתו כשאינו יכול בהיתר, לא יעבור על מה שיכול לעשות בהיתר, ואפילו אם נאמר שבזה"ז אין החזקה דלא מנח היתרא וכו' דחולין (דף ד'), הוא רק שלא יחליף שלא יבקש תחבולות להיתר, אבל על מה שעשה בהיתר ממש, ודאי לא נימא שבלבו לא רצה בהיתר, ולכן ברור ופשוט שהמכירה קיימת. וטוב עשה כתר"ה שהשתדל שימכרו חמצם. עכל"ה.

נמצא דפשיטא ליה, שאין בעצם הדבר שסוחר בחמץ המכור, תוך ימי הפסח, כדי ללמד שאין לו גמירות דעת, והמכירה מכירה בלא ספק כלל ועיקר.

ג.

משא ומתן בדברי ה"שדי חמד" בדין חנוני שמוכר בפסח מן החמץ שמכר לגוי.

ונזכרתי עתה כי בשנה שעברה מסרתי שיעור ביום ה' אייר ברמלה (במסגרת יום שכולו תורה שנקבע ביום העצמאות שהפך ליום של לימוד תורה דרבים, הגדול בכל ימות השנה). ודיברתי בענינים אלו, ולמחרת כתב לי הרה"ג ר' אברהם כהן שליט"א רב שכונה שם, ומחבר ספרי ילקוט אברך, והעירני מדברי השדי חמד במערכת חמץ ומצה (סימן ט' סוף אות ל"ה, כרך ח' עמוד ר"ז) וז"ל השד"ח, וזאת להודיע כי לפני איזה שנים היה מעשה בעיר הזאת, שאחד מכר חמץ לנכרי בחול המועד, ואותו חמץ הוא מכללות החמץ שמכר לעכו"ם קודם הפסח, ואסרתי כל חמצו לאחר הפסח לכל ישראל, וכן הוכרז בבתי כנסיות, שכל חמצו של פלוני אסור לכל ישראל, שכיון ששלח ידו במה שמכר לעכו"ם, נתבטלה המכירה שלפני פסח, והוי חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, והיה מן הראוי לאוסרו בהנאה, ולהצריכו להשליכו לאיבוד, אלא שהיה סך רב כמה מאות רובל כסף, וידעתי כי לא ישמע לקול מלחשים, ומוטב לבחור הרע במיעוטו, תפסת מועט תפסת, והיה ג"כ קצת סניף מה שטען שמשרתו הוא שעשה כן שלא בידיעתו, אלא שלא האמנתי לו, וגם השכנים לעזו עליו כי גם ידו במעל. וקנסתי אותו ונתן פדיון נפשו לצדקה לעניים כאשר הושת עליו, והוא רחום. וכו'. עכ"ל.

והנה דברים אלו היו בהעלם מעיני קדשו דהגאון אגרו"מ ע"ה, והיה מקום לומר דאפשר שאם ראה לדבר הגאון שד"ח ז"ל היה חוזר בו, שהוא ז"ל פסק רק מכח סברא. ובפרט דהשד"ח שם כתב שכן פסק מהר"ם שיק ז"ל שהעושה סחורה בחמץ שמכר לגוי, מכירתו בטלה, והוי חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, ואסור עכ"פ לכל ישראל, עו"כ שם שכן מתבאר מתשובת גאון גדול שבשו"ת אורי וישעי, שע"י שיסחרו בחמץ שמכר לנכרי תתבטל המכירה, וכן כתבתי אני הדל בסימן זה אות א' (בד"ה הנה מעיד) ועי"ל באות ט"ל (ד"ה ועוד יש לפקפק) עכ"ל השד"ח.

וראיתי בשד"ח שם (עמוד ר"ו ד"ה שוב) שכתב ולפי שאין ספר של מהר"ם שיק מצוי אעתיק את לשונו והוא (בסימן ר"ה) וז"ל, נשאלתי בדין ערב פסח שחל בשבת, שטוב לבער החמץ בערב שבת קודם חצות, אם מותר להם למכור הקמח וכדומה בחנותם עד סמוך לשבת קדש וכו', אלא דיש לדון דהרי מכירת חמץ לנכרי שנוהגין עכשיו למכור, ודאי שהוא בכלל ביעור, וא"כ מחוייבים לכתחילה למכור החמץ קודם שיגיע זמן איסורו כי היכי דלא ליטעי, וכיון שכבר מכר איך רשאי ליהנות ממנו, והרי בזה הוא מבטל המכירה, ואם נימא דהעכו"ם הוא עצמו ימכור בערב שבת, יש לחוש לתקלה, שמתוך כך יקילו גם בפסח עצמו שימכור עכו"ם, ובזה יש הרבה חששות שרוצה בקיומו, ונהנה מחמץ. ואין אני מניח בקהלתי למכור על ידי עכו"ם אלא א"כ שנוטל העכו"ם לביתו, ובחנות אחרת שאינו נקרא על שם ישראל, וכו'. עכ"ל. (וע"ש שהעתיק כל תשובתו). והנה ממ"ש דאם כבר מכר לגוי, אינו רשאי ליהנות ממנו, והרי בזה הוא מבטל המכירה. מזה למד השד"ח שאם מכר היהודי מהחמץ בפסח מתבטלת המכירה.

ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר שכונת הגאון מהר"ם שיק ע"ה, היא רק בנידון דידיה, שמוכרים החמץ ביום ששי בשעה שרגילים למכור כל שנה ושנה, אע"ג שעדיין אוכלים חמץ, עד למחר ביום שבת בשעת איסור חמץ. והוא כדי שלא יבואו לטעות בשנה אחרת, ומזה יצא לדון איך ימשיך החנוני למכור חמץ לכבוד שבת, והרי כבר מכר אותו לגוי, ואפשר דרק בכה"ג שעדיין החמץ מותר גמור, וכו"ע אוכלים חמץ עדיין, וא"כ ברור שגם דעתו להמשיך למכור כרגיל שהרי הזמן הוא של היתר חמץ, ובזה הוא דקאמר, שבכך מבטל את המכירה. אבל אדם שמכר חמצו, וידוע שבפסח אסור לו ליהנות ממנו, והוא חוטא ומוכר, אפשר שיודה מהר"ם שיק ז"ל שהמכירה קיימת, ולכל היותר יש לו דין גזלן, דאיך מתבטלת המכירה, והרי גם אם ירצה להדיא לבטלה אינו יכול לבטלה.

והמעיין שם בראש התשובה (שבשד"ח) יראה שדן הרבה בזה, והעלה דכשם שמותר לשייר חמץ לאכילתו של שבת, כן מותר לו לשייר חמץ למכור קודם כניסת שבת, וע"ז יצא לדון, דמכירת חמץ היא כביעור חמץ, וחייבים למכור לגוי קודם זמן איסורו. ושאל איך יוכל למכור לאחרים, אחר שכבר מכר לגוי, והרי בזה מבטל המכירה לגוי, דזה אינו גנבה או גזלה, אלא מלכתחילה גלוי וידוע, שממשיכים לאכול חמץ עד למחר בשעת איסורו. וה"נ ברור שימשיך למכור עד סמוך לכניסת שבת, וא"כ יש בזה להראות שהמכירה מלכתחילה אינה מכירה כלל, כך נלע"ד לישב דברי מהר"ם שיק ע"ה, ואם כן אין ראיה לנדו"ד כלל.

גם מה שדן השד"ח בחמץ של ישראל מומר וכתב שם (סימן ט' אות א' ד"ה הנה מעיד, בכרך ח' עמוד 367) וז"ל הנה מעיד בשם רבותיו לקדושים אשר בארץ, שהיו מבקשים ומכריחים את הישראל מומר למכור חמצם, (ע"י שאיימו שלא יקנו מהם). ואני הדל איני יודע באיזה אופן היו מוכרים הישראל מומר, דיש ב' דרכים למומרים הללו למכור חמצם לנכרי, האחד, שימכרו חמצם לנכרי וישבתו הם ממסחר זה, מערב פסח עד אחר הפסח, כדרך שבני ישראל עושים, ובזה אמרינן לפעלא טבא והוא תיקון גדול להרים מכשול, שלא יכשלו בנ"י בחמץ שעבר עליו הפסח. והשני שמובן מהמכתב של הרב הנ"ל, שיחתמו בשטר ההרשאה בלבד, אבל הם עצמם לא ישבתו ממסחרם וישאו ויתנו בחמץ גם אחר מכירתו לגוי ונוהגים בכל ימי הפסח בחמצם כמעשיהם בכל ימות השנה, ואם באופן זה היו מתנהגים, אני בער ולא אדע מה הועילו בתקנתם, שהרי כשחוזר ונושא ונותן בכל ימי הפסח בחמץ הרי הוא מבטל הרשאתו כאילו לא היתה, ומה שימכור הרב את חמצו בכלל שאר החמץ, לא יועיל לו כלל. ואתה תחזה דברי גאון גדול הובאו בשו"ת אורי וישעי (סימן קכ"א) שהתמרמר מאד על כיו"ב והבאתי דב"ק בסימן זה אות ו' (ד"ה וגורמת המכירה) ועי"ל סימן זה אות ל"ה (ד"ה וזאת). עכ"ל.

והנה גם בזה מיירי ב"מומר" שחותם על הרשאה ותו לא מידי, והוא מתכוין להמשיך למכור כמו בכל ימות השנה כלשונו, ואפשר דרק בזה הוא דמבטל המכירה, ולא על מי שמוכר באקראי.

אלא דמדבריו ז"ל (אות ל"ה ד"ה וזאת) עולה דגם על מכירה באקראי אסר כל חמצו לאחר הפסח משום שבטלה המכירה. וכנ"ל. ואולם י"ל דשם ג"כ מיירי שהיה מוכר כדרכו ומשקר, שכן כתב השד"ח שם שלא האמין לו, וגם השכנים לעזו עליו וכו'. ועוד דנראה דקנס קנסו ליה התם שלא ילמדו למכור חמץ בפסח ואפילו לגוי. וקצת ראיה יש לזה, ממה שלא אסר לו כל החמץ רק קנס אותו קנס כל שהוא כמ"ש שם, ואם באמת המכירה בטלה לגמרי איך אפשר להתיר לו שאר החמץ, על כן נראה שמדין "קנס ותקנה לרבים" אייתי עלה, אך במקום שהוא ממשיך למכור כרגיל בזה הוא כן חושש לביטול המכירה.

אלא שגם זה צריך להבין איך מתבטלת המכירה, והרי כבר הרשה את הרב להיות שלוחו למכור, והרב כבר מכר לגוי והוי מכר גמור, ומה שלוקח עתה מהחמץ ומוכר, בודאי הוא חוטא רח"ל, ועובר על בל יראה ובל ימצא וגם על איסור גזל, אבל איך תתבטל המכירה.

ובאמת מדברי הפוסקים שהביא השד"ח (שם סימן ט' אות א') שדנו במכר חמץ לישראל מומר דיש מצדדים להתיר בדיעבד, ע"ש. ואח"כ כתב וז"ל, ורב אחד כתב לי, וז"ל פה נמצא ישראל מומר שעסקו ביי"ש עסק גדול, שיש לו כמה סקלאדין בכמה עיירות חוץ מפה, ושלחתי השמש אליו שיבקשו בשמי, שאחר הפסח אהיה חייב להודיע לכל העיירות ולהכריז בבתי כנסיות, שהחמץ שלו אסור, ויותר טוב שיחתום על כתב הרשאה והכל על מקומו יבא בשלום. וכן עשו רבותינו ז"ל שבקשו והכריחו תמיד הישראל מומר שיש להם עסק בחמץ, למכור חמצם למען לא יהיה קלקול משני הצדדים, וכן היה שחתם על שטר ההרשאה. ויש מגמגמים בדבר, כי י"א שמעולם לא שמע כזאת, ומהם אומרים שלא היה לי לשלוח אליו רק אחרי הפסח להכריז, ורבים כאלה, לכן יודיע כ"ת דעתו וכו'. עכ"ל. וע"ז דן השד"ח אח"כ וכנ"ל.

ועכ"פ הרב הנ"ל מעיד בשם רבותיו לקדושים אשר בארץ ע"ה, שהתירו אפילו בכהאי גוונא שהוא מומר גמור ומוכר חמץ בפסח כמו בכל ימות השנה, ופסקו דחמצו אינו אסור אחר הפסח, דהמכירה שמכר לגוי קיימת, והוה ליה חמץ של גוי שעבר עליו הפסח ומותר אפילו באכילה.

וגם השד"ח שחלק עליהם י"ל דרק בכה"ג, שהוא מומר ומוכר כמו בכל השנה רק בזה החמיר. אבל בנדו"ד שיש איזה אנשים ששולחים ידם ולוקחים מן הבא לידם, אפשר שיודה גם השד"ח, דלא בטלה בהכי המכירה לגוי, וכמו שביארתי לעיל בס"ד.

ועוד יותר דכאמור נראה העיקר לדינא, דאי אפשר לבטל את המכירה, אחר שמכר כדין בהדרכת הרב והבית דין, ועושים כל הקנינים של תורה, וגם של החוק הכללי אחת מהן לא נעדרה, וגם כותבים בשטר המכר שאם אחר זמן יבא הגוי הקונה לשלם, יביאו מנהלי חשבונות ושמאים בקיאים שישומו ויחשבו את הכל, וישלם ככל אשר יושת עליו עפ"י החמץ הנמצא, וכל מה שיקחו או יאבדו, או ימכרו לאחרים בודאי לא יבא לחשבון כלל, ולא ידרש לשלם על זה. וא"כ מאיזה סיבה יש לדון שהמכירה תתבטל, ולכל היותר הוא יקרא גזלן, או מיפר חוזה, אבל זו הפרה ששייכת על מה שלקח, ולא הפרה שמבטלת את כל המכירה. ובפרט דברור כשמש שאין לקונה קפידא בזה, ואין לו מזה הפסד.

וע"כ נלע"ד דגם מ"ש השדי חמד בשם אותם גדולים הוא רק למגדר מילתא וכמ"ש לעיל, והוכחתי כן ממה שהסתפקו בקנס שקנסו לאותו אדם שמכר מהחמץ המכור לגוי תוך הפסח. ואם באמת המכירה בטלה, מה יועיל הקנס, והלא המכירה בטילה, ונמצא שכל החמץ שייך לו, וחמץ של יהודי שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, ומה יועיל ומה יציל אותו הקנס, אלא ודאי שגם הם לא אמרו את זה אלא למיגדר מילתא, ואולי להדר בענין היכא דאפשר.

ובאמת בעלי החנויות בודאי ובודאי שמעונינים במכירה שתתקיים, כי הלא פרנסתם תלויה בזה, דבלא"ה יש קהל גדול שלא יקנו מהם, ורובו הגדול של העם נזהר מאד בחמץ. [והיה מעשה בת"א יפו, במיני מרקט שלא מכר חמצו, ואחר דו"ד אסרנו לו הכל, ואע"פ שהוא לא שומר תורה, מיד אחר הפסח, הוציא את כל החמץ שהיה לו ושרף אותו ברוב עם, למרות שהיה מדובר בעלות גדולה מאד. כי ידע שבלי זה לא יקנו ממנו עוד].

ד.

האם יש למכור גם חמץ של עוברי עבירה אע"פ שידוע שיסחרו בו כדי למעט באיסור כל מה דאפשר

וכאשר דימיתי כן מצאתי בחסדי ה' שכבר קדמני בזה בשו"ת חלקת יעקב להגר"י ברייש ז"ל ח"ג (סי' ל"א) שכתב דכל מה שכתב השדי חמד בשם הפוסקים לאסור, הוא רק למיגדר מילתא במקום שאפשר, שהוא במקום ששומעים לרבנים, אבל במקום שאם ימנעו מלמכור חמצם של אנשים אלו, יגרום לאיסורים רבים יותר, ולמכשול דרבים שיקנו חמץ שעבר עליו הפסח, ובודאי דבכה"ג אין לדחות אפילו עבריין כזה, ויש לסייעם למכור חמצם כדין.

ולא כל מקום וכל זמן שוים בזה, והוב"ד בקצרה בספר פסקי תשובות בהל' מכירת חמץ (סימן תמ"ח סק"כ, עמוד ע"ו אות 83). ע"ש. וכתב שם שיש מגדולי הפוסקים החולקים (על מ"ש השד"ח) וסוברים שהמכירה שרירה וקיימת, כיון שבזמנינו מחייבים את הנכרי לשלם עבור כל החמץ שמוכרים לו, והמכירה מתקיימת לפי כל כללי הקנינים, ואפילו אם אין גמירות דעת מצד המוכר, זה לא מבטל את המכירה, ומה שלוקח את החמץ בפסח ומשתמש בו, הרי הוא כגוזל את הנכרי או כקונה ממנו מחדש, ועל החמץ הזה בודאי עובר עליו ונאסר בהנאה, אך על שאר החמץ אין בו איסור אחרי הפסח, כיון שהמכירה לא מתבטלת.

וכתב שכן פסק בשו"ת דברי חיים ח"ב (סימן מ"ו), וכן ציין לאגרות משה שהזכרתי לעיל. ושכ"כ גם בח"ב (סימן צ"א). ושוב כתב שבספר שערי ההלכה ומנהג מהאדמו"ר מליובאויטש זצ"ל ח"ב (סימן קצ"ה) מונה שש סיבות שבודאי יש למכור חמצם של אלו, ולפי שו"ע הרב (סעיף י"ג) משמע שגם אם משתמשים בחמץ, המכירה לא בטלה, והריהו נחשב לגוזל את הנכרי ותו לא מידי. ע"ש.

ולפי האמור אפי' גזל אין בו, אבל לכו"ע בודאי עבר על אותו חמץ שמכר בחג, בבל יראה ובל ימצא, והחמץ ההוא אסור בהנאה אחר הפסח, אך מ"מ אינו מבטל כל המכירה. ועיין עוד מ"ש שם אות 86. ושמחתי שיש רבים וגדולים שכתבו כן. וכן עיקר.

וכל זה הוא אפילו אם מכר במזיד, אבל בנידון זה ששאל מעלת כת"ר שליט"א, נלע"ד דלכו"ע המכירה קיימת, שהרי בעה"ב מכר חמצו כדין, ולא נגע בו אלא הפרישו וכיסהו שלא יקנו ולא יקחו ממנו, ובא מאן דהו והוציאו שלא ברשות, והקופאית רשמה בלי לדעת, ועכ"פ לא על דעתו של בעה"ב, בודאי דבזה אין מי שיאמר שהמכירה בטלה.

ואפילו הכי עצתו של כת"ר טובה, לבטל הקוד של חפצי החמץ מן המחשב. ודיברתי בזה עם הרה"ג יעקב סבאג שליט"א ראש אגף הכשרות ברה"ר לישראל, ואמר לי שאכן הנושא בטיפול, והדברים עלו על ידו לפני הנהלת הרשתות הגדולות, ולא התקבל, וכעת זה יעלה לדיון בועדת הכשרות בתקוה שתצא החלטה מחייבת בענין.

ואותם שמוכרים במזיד, בודאי אין לתת להם תעודה שמכרו, אך יש לשקול היטב אם ניתן להציל רבים מעוון, שלא יכשלו בחמץ של יהודי שעבר עליו הפסח.

וסוף דבר שכינסנו את כל ראשי ומנהלי הסופרמרקטים לסוגיהם, ביחד עם ועדת הכשרות ושני הרבנים הראשיים, ודברנו על לבם, על חשיבות המצוה וחומרת האיסור, ושהעולם סומכים עליהם, ולדעת כמה פוסקים המכירה מתבטלת, ואז יש מכשול גדול לרבים, וה' נתן לנו חן בעיניהם, וקבלו עליהם לתקן שבכל ערבי פסחים, יסירו כל הקודים של החמץ מן המחשבים, באופן שלא יוכלו לבצע מכירת דברים של חמץ לקונים בתוך שבעת ימי חג הפסח. והיינו מודים ומהללים לשמו יתברך שסייענו במצוה חשובה זאת.

והנה בתוך כדי דיבור מרגע שהתקבלה החלטה זו, הביאו לי הפסק הזה לחתום עליו, כי מיד אחרי זה הייתי אמור לנסוע לרמת גן לשיעורי תורה, וחנוכת בית כנסת שבנה ראש העיר מר צבי בר הי"ו, וצירפתי את ההחלטה לחתימה בשמחה ובהודיה לה' יתברך, ובאותו ערב מסרתי כל זה לידי כבוד הרב של רמת גן שליט"א, וראיתי בזה יד ה' ישתבח שמו ויתעלה כסא הדרו.

המצפה לישועת ה' ברחמים על עמנו ועל נחלת אבותינו.

שלמה משה עמאר

ראשון לציון הרב הראשי לישראל