וַיִּקַּח משֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח משֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ. (ד, כ)

וכבר כתבתי לעיל (מאמר יב), משם תרגום יונתן בן עוזיאל שכתב, שיתרו השליך את משה לכלא, ואחר שיצא משה מבית האסורים, ראה בגינתו של יתרו את המטה שנברא בין השמשות, וחקוק עליו שם המפורש, והיה נעוץ בגינתו של רעואל, ולא היה אדם יכול לקחתו, וכשהושיט משה ידו מיד לקחו משם. ע"ש.

והנה כאן הוסיף התרגום יונתן בן עוזיאל, ודיבר עוד במטה, וז"ל, ונסיב משה ית חוטרא דנסב מן גינוניתא דחמוי, והוא מספיר כורסי יקרא, מתקליה ארבעין סאין, ועילוי חקיק ומפרש שמיה רבא ויקירא, וביה אתעבידו ניסין מן קדם ה' בידיה. עכ"ל.

ואולי בזה יובן למה נברא המטה הזה ב"בין השמשות" דוקא (כמבואר באבות ה, ו), דהואיל והוא מכסא יקרא דקודשא בריך הוא, ואינו שייך לעוה"ז ועניניו, ועם כל זה ניתן בידי אדם, אעפ"י שהוא משה עבד ה', מ"מ עצם הדבר שיבא חפץ מכסא כבודו יתברך, ויהיה נתון בידי אדם, ובני אדם רואים אותו בעיניהם, הוא דבר בלתי אפשרי, לפי מה שהטביע הקב"ה בעולמו אשר ברא בששת ימי המעשה, וע"כ בריאה זו היתה ביום ששי בין השמשות, בין הרוחניות ובין הגשמיות, בטרם הושלמה מעשה של בריאת העולם לגמרי, אך בזמן שאותו מוסיפים מן החול על הקודש, ואשר תיכף התקדש בקדושת השבת הראשונה ששבת ה' בעולמו אשר עשה, שהוא בודאי זמן מיוחד ביותר ורק בו אפשר לברוא בריאה כזו.