הרב בעל אוה"ח הקדוש דקדק, למה הזכיר "אבני שהם ואבני מילואים" אחר כל אחד עשר המינים, ומן הראוי להקדים אבנים אלו קודם זהב וכסף, שהם חשובים ומעולים מהם. וכתב, ואולי כי לצד שהנשיאים הביאו אותם באחרונה, אחר שראו שישראל הביאו כל הצורך למשכן, ובמדרש רבה (במדב"ר יב, טז) אמרו שהקב"ה הקפיד עליהם והחסיר אות י' משמם שכתב (שמות לה, כז), "והנשאם" חסר יו"ד. ע"כ סדר האבנים ג"כ באחרונה.

פירש"י, "בתוך הענן", ענן זה כמין עשן הוא, ועשה לו הקב"ה למשה שביל (נ"א חופה) בתוכו. (ומקורו ביומא ד, ב). ומשמעות הדברים היא, שאין אפשרות ליכנס תוך ענן זה, ואפילו משה לא יכול ליכנס עד שהקב"ה עשה לו שביל או חופה שבה עבר ונכנס.

ובתרגום יונתן בן עוזיאל כתב, והוה משה בטוורא אליף פתגמי אורייתא מן פום קודשא יהא שמיה משבח, ארבעין יממין וארבעין לילוין.

לכאורה קשה דמה שהזכיר כאן שכבודו של השם ברוך הוא נראה לעיני ישראל כאש אוכלת, צריך הבנה, דשם הוי'ה הוא רחמים, ואיך הוא כאש שהיא מדת הדין. ואפשר לישב ע"פ הידוע דכבוד ה' היא המלכות, כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות על קריאת שמע (דרוש ו), בברוך שם כבוד מלכותו, יע"ש. וכן כתב בברוך כבוד ה' ממקומו (ראה שעה"כ בדרושי העמידה ובפע"ח שער ק"ש),

כתב רש"י ז"ל שנחלקו רבותינו ז"ל ביומא (ד, א) רבי יוסי הגלילי ור"ע, על איזה ששה ימים אומר הפסוק כאן שכסהו הענן ששת ימים. י"א שהם מר"ח סיון ועד יום מתן תורה, וביום השביעי קרא אל משה, לומר עשרת הדברות, ומשה וכל בני ישראל עומדים, אלא שחלק הכתוב כבוד למשה. ולפי"ז "ויכסהו הענן" היינו להר. וי"א שהענן כסה למשה ששה ימים אחרי עשרת הדברות. והם היו בתחילת הארבעים שעלה משה לקבל הלוחות, ולמדך שכל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה ששה ימים (ומקורו ביומא ג, ב). ע"כ.

מלשון הפסוק נראה שיהושע עלה למקום גבוה יותר מן הזקנים, שבפסוק הקודם כתב, ויקם משה ויהושע וגו'. ומיד כתב (בפסוק שאחריו) ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה, כלומר שהם לא יתקדמו עמו ועם יהושע. ואעפ"י שיהושע לא עלה עם משה אלא נטה אהלו בגבולו שלו שבתחומי ההר למקום שהגבילו. ומשה לבדו עלה אל האלהים כנ"ל, מ"מ היה במקום גבוה משאר הזקנים, ולזה אמר, שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם, נשוב בלשון רבים.

רש"י ז"ל תמה לאמר, לא ידעתי מה טיבו של יהושע כאן. וכתב בזה דברים נפלאים, וז"ל, ואומר אני שהיה התלמיד מלוֶה לרב עד מקום הגבלת תחומי ההר, שאינו רשאי ללכת משם והלאה, ומשם ויעל משה לבדו אל הר האלהים, ויהושע נטה שם אהלו ונתעכב שם כל ארבעים יום, שכן מצינו כשירד משה, וישמע יהושע את קול העם ברעה (להלן לב, יז), למדנו שלא היה יהושע עמהם. עכ"ל.

בתרגום יוב"ע כתב, ואיתן לך ית לוחי אבנא, דִבהון רמיז שאר פתגמי אורייתא, ושית מאה ותליסרי פיקודיא דִכתבית לאלופיהון. כלומר שמפרש "התורה" הוא פתגמי אורייתא, צ"ל שהוא ביאור הדרך להשגת קִרבת אלהים והשגתו, "והמצוה" הם תרי"ג מצות שהן רמוזות בעשרת הדברות.

רש"י ז"ל פירש הפסוק עפ"י דרכו בפסוק הקודם, שכתב שגם הזקנים נתחייבו מיתה. לזה אמר כאן: ואל אצילי בני ישראל, שהם נדב ואביהוא והזקנים (תנחומא שם), לא שלח ידו, מכלל שהיו ראוים להשתלח בהם יד. ויחזו את האלהים, היו מסתכלים בו בלב גס, מתוך אכילה ושתיה, כך מדרש תנחומא. ואונקלוס לא תירגם כן. וע"ש. וכונתו למה שתירגם אונקלוס למעליותא, שלא היה להם נזק, וראו יקר ה', והיו שמחים בקרבנותיהם שהתקבלו ברצון, כאילו אוכלים ושותים.

בתרגום יוב"ע תירגם (בפסוק י'), וזקפו נדב ואביהוא ית עיניהון, וחמון ית איקר אלהא דישראל, ותחות אפיפורין דריגלוי דמיצע תחות כורסיה, הי כעובד אבן ספירינון מִדכַֹּר שעבודא דשעבידו מצראי ית בני ישראל בטינא ובליבנין, והוון נשיא בטשָן ית טינא עם גובריהון, הות תמן ריבא מפנקתא מעברתא ואפילת ית עוברא, ואתבטֵש עם טינא, נחת גבריאל ועבד מניה לבינתא ואסקיה לשמי מרומא ואתקניה גילונדק תחות אפיפורין דמרי עלמא, זיוֵה הי כעובד אבן טבא והי כתקוף שפר שמיא כד הינון ברירין מן ענניא.

רש"י ז"ל כתב בשם המדרש (ויק"ר ו, ה) שמלאך בא וחילק את הדם. וצ"ל שהיה צריך לדייק שיהיה חצי באגנות לזרוק על העם, וחצי לזרוק על המזבח, וצריך להיות מדוייק מאד, וע"כ מלאך בא וחלקו.