וַיָּקָם משֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרֲתוֹ וַיַּעַל משֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים: (כד, יג)

רש"י ז"ל תמה לאמר, לא ידעתי מה טיבו של יהושע כאן. וכתב בזה דברים נפלאים, וז"ל, ואומר אני שהיה התלמיד מלוֶה לרב עד מקום הגבלת תחומי ההר, שאינו רשאי ללכת משם והלאה, ומשם ויעל משה לבדו אל הר האלהים, ויהושע נטה שם אהלו ונתעכב שם כל ארבעים יום, שכן מצינו כשירד משה, וישמע יהושע את קול העם ברעה (להלן לב, יז), למדנו שלא היה יהושע עמהם. עכ"ל.

והנה הליווי שמלוה יהושע לרבו עד מקום שמותר לו להלוך שם, הוא ברור ומובן. ואולם אחר שמשה לבדו עולה משם ההרה, ויהושע נוטה לו אהל שם במקום ההוא ומתעכב שם כל הארבעים יום וארבעים לילה הוא דבר מופלא, דכל הזמן הזה לא ראה פני רבו מיום שליוָהו ועד אשר ירד משה מן ההר. וא"כ מה טיבה של ישיבה זו.

ואולם יש כאן קשר מיוחד של תלמיד מובהק שהוא גדול התלמידים וראשם, שכן משה למד מפי הגבורה ולא משום אדם בעולם, והקשר האמיתי מתבטא לא רק בזמן שהוא עומד נגדו והוא מביט ומתבונן בו, אלא הקשר חי וקיים בכל עת, וגם כאשר רבו עלה ונתעלה לגבהים שאין אדם יכול להגיע שם הוא מרגיש הקשר עמו הולך וחזק, ואם אינו יכול להיות עמו במחיצתו, עומד ומחכה לו במקום הכי קרוב שאפשר לו לעמוד בו.

ועוד שאינו רוצה לאבד רגע לבטלה מללמוד עם רבו. ועל כן עמד במקום הכי קרוב שאפשר לו, כדי לנצל כל רגע, ולהיות הכי קרוב לשפע הבא עתה מן השכינה, ובשביל זה היה מוכן לעזוב את בית מדרשו בשמחה ולנטות אהלו שם כל אותם ימים ולילות, בתחומי ההר, עד ששב משה רבנו ע"ה בסוף הארבעים יום.

והרי זה כמו אבא או אמא שמלוים את בנם יחידם בלכתו לנסוע לישיבה שבה הוא לומד, והיא בעיר רחוקה, וקשה עליהם פרידתו במאד מאד, אלא מתוך שהם נבונים לדעת טובת בנם ותועלתו, כופים את רגשותיהם ומתגברים על עצמם ושולחים אותו למקום שבו יוכל להתעלות כראוי לו, אך משתדלים להכין לו כל הדרוש לו לזמן שהותו שם והכל בהידור ובעין יפה, וגם צדה לדרך ודמי כיס וכו'. ובסופו של דבר מלוים אותו עד הרכבת ויושבים עמו עד שהיא מגיעה, ועוד מלוים אותו עד שהוא עולה וממתינים עד שהרכבת נעלמת מעינם ועדיין מתקשים לעזוב את המקום. כן היה בענין זה שהתלמיד שיודע להעריך נכונה מה שרבו מקנה לו מלוהו עד הגבול האפשרי ועדיין יושב שם, והוא יודע שזה לא יום ולא יומים אלא ארבעים יום, ועל כן נטה שם אהלו וקבע שם בית מדרשו. שזה קרוב לרבו וקרוב לשכינה, והשפע הרוחני קרוב אליהם, ועוד שבירידת משה מן ההר יהיה סמוך אליו ודבוק בו, ולא יפסיד מאומה מההשגה ומהתורה. (ולא דבר פשוט לשבת באהל על ההר ארבעים יום וארבעים לילה, ולדאוג למזון ושתיה לכל הימים הללו, בתנאים של הזמן ההוא, ועוד. ועשה כל זה בשמחה ובצהלה, ועיין בדברי הראב"ע ז"ל שכתבתי כאן).

והראב"ע ז"ל כתב ויקם משה, מדרך הסברא כי יהושע הלך ממחנה ישראל עם משה, וישב בתחתית ההר עד רדת משה, כי הנה לא ידע דבר העגל שנעשה. ואין טעם לשאול מה אכל, כי המן סביב למחנה לקט ואכל יום יום. עכ"ל. וקרובים דבריו לדברי רש"י ז"ל. והוא ז"ל כתב זה מדרך סברא, ונראה שכן היה מנהג התלמידים האמיתיים להיותם דבוקים ברבם בכל מיני נפשם, לקנות תורה ודעת השם.