שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר: (כג, יב)

ופירש"י ז"ל, שגם בשנה השביעית, נוהג שבת. ע"ש. ורבינו הספורנו כתב, תשבות אפילו מדברים שאינם מלאכה, אבל הם טורח כדרך חול, כאמרו (ישעיה נח, יג) וכבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפצך ודבר דבר. עכ"ל.

למען ינוח שורך, עיין רש"י שדקדק שלכך כתב "למען ינוח" להתיר שיהא תולש עשבים מן הקרקע ואוכלו, דאם יחבשנו בבית אין זה נייח. עו"כ רש"י, "בן אמתך", בעבד ערל מדבר הכתוב, "והגר", זה גר תושב.

וכן תרגם יונתן ב"ע ע"ה, בר אמתך ערלאה, וגיורא. ורבינו בעל אוה"ח הק', דקדק שכאן כתב תעשה מעשיך, ולא כתב כל מעשיך כמו בעשרת הדברות, ופירש דכיון דמיירי בששת ימים של שנת השביעית, אי אפשר שיעשה כל מלאכתו כי מלאכת האדמה אסורה לו.

וצ"ע בדב"ק במה שכתב: כי מלאכת האדמה אסורה לו. דיש מלאכות רבות שמותרות בשביעית מן התורה, כמו כל התולדות, שלא אסרה התורה בשביעית אלא זמירה ובצירה שנזכרו בתורה, וכמ"ש הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל (פ"א ה"ג). ובשבת חייב מיתה על כל התולדות כידוע. ואיך כתב דא"א שתיעשה כל מלאכתו בששת ימים של שנת השביעית. ואע"ג דמדרבנן מיהא אסורים כידוע, וכמ"ש בגמרא (מו"ק ג, א, וברמב"ם שם). מ"מ יש מלאכות רבות שהם לאוקומי אילנא, שהתירו אותם גם מדרבנן, כמבואר ברמב"ם שם (הלכות ז - ט). ובהלכה י' כתב הטעם: והואיל ואיסור הדברים הללו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו, שאין אסור מן התורה אלא אותן שתי אבות (זריעה וקצירה) כמו שביארנו. עכ"ל.

וא"כ יש מלאכת קרקע שנעשית גם בימי החול של שנת השביעית. מיהו צדקו דברי קדוש בעל אוה"ח זיע"א דסו"ס א"א שתיעשה כל מלאכתו, ועל זה הוא עמד ודקדק דלמה לא כתב ששת ימים תעשה כל מעשיך כמ"ש בעשרת הדברות וכאן כתב תעשה מעשיך, והשמיט תיבת "כל". דאיכא ב' אבות וב' תולדות דאורייתא, ויש דרבנן שהן כל המלאכות דלאברויי אילנא. ונצדק צדיק דמעיקרא.