שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ, וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ: (כג, י-יא)

כתב האוה"ח הק' דסמך מצות שביעית למצות וגר לא תלחץ, לומר שעל ידי קיום מצות השמיטה, לא תטעמו עוד טעם גרות, (כלומר שלא יצטרכו לעזוב את הארץ ח"ו) על דרך אומרו (ויקרא כו, לד), אז תרצה הארץ את שבתותיה.

ועיין בפירש"י ז"ל. תשמטנה, מעבודה, ונטשתה, מאכילה אחר זמן ביעור. דבר אחר תשמטנה מעבודה גמורה, כגון חרישה וזריעה, ונטשתה מלזבל ולקשקש. עכ"ל.

ובתרגום יונתן ב"ע כתב, תשמטינא מפולחנא, ותפקר פירהא, וייכלון מִסְכֵּינֵי עמא וכו'. ולכאורה כן נראה פשט הפסוק, שתיבת ונטשתה קאי על הפקרת הפירות, שהרי כתב מיד, ואכלו אביוני עמך, שיאכלו הפירות בשנה זו. שהם הפקר.

והרמב"ן ז"ל כתב על דברי רש"י ז"ל שאינו נכון, שלא הוזהרנו מן התורה, אלא על חרישה וזריעה. [א"ה צ"ל על זריעה וקצירה, כמו שפשוט בריש מס' מו"ק, וכן מפורש בהרמב"ם ז"ל בהלכות שמיטה ויובל פ"א ה"א וה"ג. וע"ש שכן חייב על ב' תולדות בלבד, שהן זמירה ובצירה. ואולי הרמב"ן ז"ל רוח אחרת עמו. וחתני הרה"ג רי"ש נר"ו העיר ע"ז וז"ל: הנה במו"ק ב: איתא זריעה וחרישה בשביעית מי שרי. ופירש"י דנפקא מבחריש ובקציר תשבות. וכן הוא ברמב"ם הנז' (שמיטה ויובל פ"א ה"א) ורק שאינו לוקה על החרישה כיון שהוא בעשה ולא בלאו, והדבר שנוי במח' ר"ע ור' ישמעאל אי בחריש ובקציר תשבות קאי אשביעית או אשבת. ועיין בדברי הגרעק"א על הרמב"ם (הוצאת פרנקל) שתמה על מה שפסק כאן הר"ם כר' עקיבא, ועכ"פ שפיר כתב כאן הרמב"ן שחרישה וזריעה דאורייתא, ומה שלא הזכיר קצירה נראה שלא נחית כאן לעבודות האילן אלא לעבודות קרקע. ודוחק קצת שהרי הזכיר זריעה. וצ"ת ואכמ"ל. שו"ר במהר"י קורקוס מדבר בארוכה על איסור חרישה. ובפ"א ה"א וה"ד, וכן להלן פ"א הלכה י'. עכ"ל חתני שליט"א.

אמר המחבר ראה ראיתי מה שכתב חתני הנז' שליט"א כיד ה' הטובה עליו, מ"מ ברור שארבע מלאכות האסורות מן התורה ולוקין עליהם, והן שתי אבות ושתי תולדות, והאבות הן זריעה וקצירה, והתולדות הן זמירה ובצירה. ואילו בחרישה יש מחלוקת גדולה דקמאי ובתראי אם הוא מדאורייתא, וגם למ"ד דאורייתא, רבים סוברים שאין לוקין עליה. ועכ"פ לשון הרמב"ן ז"ל קשה, שכתב שלא הוזהרנו מן התורה אלא על חרישה וזריעה, אין לו יישוב. גם מ"ש שכ"כ הרמב"ם פ"א ה"א, הנה אמת שהרמב"ם הזכיר הפסוק, בחריש ובקציר תשבות וכבר עמדו ע"ז ופירושים רבים נאמרו. אך שם בהלכה ב' וג' מפורש שאינו לוקה אלא על אותן שתי אבות ושתי תולדות. ע"ש. ובהלכה י' שם כתב וז"ל: ומפני מה התירו כל אלו וכו', והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם, לא גזרו על אלו, שאין אסור מן התורה אלא אותן שתי אבות ושתי תולדות שלהם כמו שביארנו. עכ"ל. עכ"פ לא היה לו להרמב"ן להשמיט קצירה. ובמקומה כתב חרישה שלרוב הפוסקים אינה מן התורה, או לפחות אין בה מלקות. ע"כ כתבתי דאפשר שהיה איזה טעות של המעתיקים או המדפיסים, וצ"ל זריעה וקצירה, או שרוח אחרת עמו וצ"ע עדיין. ולא עת האסף]. אבל המקשקש והמזבל, ואפילו מנכש ועודר וכוסח, וכל שאר עבודות הקרקע אינן אלא מדרבנן. וכן אסיק רבא בתחילת מסכת מו"ק (ב, ב) דזריעה וקצירה אסר רחמנא אבל תולדות לא אסר רחמנא, וקרא אסמכתא בעלמא, [מלבד שנים הנ"ל, זמירה שהיא תולדת זריעה, ובצירה שהיא תולדת קצירה, ושנים אלו מפורשים בתורה, ושאלו במו"ק (ג, א) מכדי זמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה, למאי הלכתא כתבינהו רחמנא, למימרא דאהני תולדות מיחייב אאחרנייתא לא מיחייב. ע"כ נמצא דרק על אלו בלבד חייב מן התורה, וכל שאר התולדות איסורן דרבנן. והפסוק שהביאו בברייתא שם ללמוד על שאר מלאכות הוא אסמכתא בעלמא]. וזו היא כונת הרמב"ן ז"ל שהעיר על דברי רש"י ז"ל שכתב בפירוש השני, ונטשתה מלזבל ולקשקש.

עו"כ הרמב"ן ז"ל שם וכן הביעור (שכתב רש"י ז"ל בפירוש הראשון) אינו נלמד מן המקרא הזה. ועיין שם ברמב"ן מה שהעיר ע"ד הראב"ע ז"ל. ופירש הוא ז"ל, תשמטנה, שלא תזרע את ארצך, ונטשתה, שלא תאסוף את תבואתה, אבל תעזבנה ואכלו אביוני עמך וחית השדה פרי העץ ותבואת הכרם. והוא כדברי תרגום יונתן בן עוזיאל וגם רשב"ם ז"ל כתב, ונטשתה שלא תאסוף תבואתה.

וכן עולים דברי הרמב"ם ז"ל בהלכות שמיטה ויובל פ"ד (הלכה כ"ד וכ"ה), וז"ל, מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית, שנא' והשביעית תשמטנה ונטשתה, וכל הנועל כרמו, או סג שדהו בשביעית ביטל מצות עשה, וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו, אלא יפקיר הכל, ויד הכל שוין בכל מקום שנא' ואכלו אביוני עמך, וכו'. ונוהגת בארץ ישראל בלבד, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. עכ"ל.

ויתרם תאכל חית השדה. פירש"י ז"ל, להקיש מאכל אביון למאכל חית השדה, מה חיה אוכלת בלא מעשר, גם אביונים אוכלים בלא מעשר, מכאן אמרו אין מעשר בשביעית.

ונחלקו מרן ז"ל והמבי"ט ז"ל אם השביעית אפקעתא דמלכא, ואפילו שלא הפקיר שדהו פטור מהמעשר. או שאינו פטור מהמעשר אלא כשהפקירה בעל השדה.

ומרן הב"י ז"ל בשו"ת אבקת רוכל (סימן כ"ד), דן על ישראל שגדר את כרמו בשביעית ולא הפקירו, עיין בב"י בתחילת סימן של"א, ובשביעית וכו' ואין בה תרו"מ, ובב"י שם ובש"ע שם סעי' י"ט בסופו. וראה בטור החדש בהערו' וביאורי' אות 3, 4, מעניני' אלו. וצריך לעיין באבק"ר עצמו.