וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים: (כג, ח)

ובתרגום יונתן כתב, שהשוחד מסמא עיני המקבלו, ומטלטל החכמים ממושבותם ופי' המפרש, שמטה החכמים היושבים אצלו מדרך ישובם לדרכי השוא. (ואפ"ל שגורם להם לגלות, רח"ל), [וחתני הרי"ש שליט"א העיר ע"ז וז"ל: בפירוש יונתן בקטע הראשון כתב מטריד דעת החכמים מישוב דעת. משמע שמפרש מותבניהון על יישוב הדעת. וכן נראה ממש"כ כאן לדרכו השוא. דהיינו לדרך שאינה יישוב הדעת והאמת. ולא חוזר על גלות לכאורה, עכ"ל. וצדק שלזה כיוון המפרש, וכן הבנתי גם אני בדבריו. והדברים מפורשים שם. אלא שכתבתי דאפשר לפרש אחרת, שכונת רבינו יוב"ע ע"ה שזה גורם להם לגלות], עו"כ בתרגום הנזכר, ומקלקל דברים המוצדקים שנחקקו בתורה, ומערבב דברי זכאים בפיהם בשעת הדין.

וממה שכתב שמסמא עיני המקבלו, נראה דמפרש שלא רק עיני שכלו הוא מסמא, אלא מסמא עיניהם ממש. וכן נראה מפירוש יונתן שם. ורש"י ז"ל כתב, יעור פקחים, אפילו חכם בתורה ונוטל שוחד, סוף שתטרף דעתו עליו, וישתכח תלמודו, ויכהה מאור עיניו (ראה כתובות קה, א). ועיין בפי' רשב"ם.

ומרן החיד"א ע"ה בספרו שם הגדולים, מספר על הגאון סבא דמשפטים כקש"ת רבי חיים כפוסי זיע"א שהיה ראב"ד במצרים, ולעת זקנתו כהו עיניו, והיה שומע מקצה העם מרננים וידברו באלהים ובמשה, לאמר שלא כהו עיניו אלא מפני שלקח שוחד ח"ו. והצטער מאד ששמע שחושדים אותו בזה, וביום שבת קדש עמד בתיבה בשעה שספר התורה מונח עליה, ואמר, הנה שמעתי דבת רבים מגור מסביב, קול ענות של הוצאת שם רע רח"ל, ויען ויאמר, שהוא ז"ל גוזר תוך קהל ועדה, בגזרת עירין קדישין, שאם באמת נכשל בעון השוחד ח"ו, ישאר עיור כאשר הוא בשעה ההיא. ואם כלפי שמיא גליא שהוא נקי ובר, הוא גוזר שיחזור לו מאור עיניו, ויהי ממחרת כשקם משנתו, וירא את האור כי טוב הוא, וכל העם עמדו משתוממים, וידעו כי קדוש ה' שוכן ביניהם.

והוסיף מרן החיד"א ע"ה, שהוא ראה כתב ידי קדשו של מוהר"ח כפוסי ז"ל קודם שנתעור, והיה הכתב מיושר ויפה וכן היתה חתימתו, ועוד ראה חתימות יד"ק שהיה חותם בזמן שנתעור, והיה הכתב מעוקם עולה ויורד, ושו"ר את חתימותיו אחר שנתרפא, והיה הכתב יפה ומיושר כבתחילה. ובדק זה לפי התאריך שעל הכתב וידע שזה אחר שחזר לו מאור עיניו, והיה חותם בזו הלשון: ה' ניסי, חיים כפוסי. זכותו יעמוד לנו ולכל ישראל. אשרי העם שככה לו.

עו"כ רש"י ז"ל "ושחד לא תקח", אפילו לשפוט אמת וכ"ש כדי להטות את הדין, שהרי כדי להטות את הדין, נאמר כבר, לא תטה משפט.

וחז"ל במסכת כתובות (קה, ב), האריכו מאד בפרטי דיני השוחד, והחמירו בו מאד, ואמרו שם תיפח רוחם של האומרים אני אקח שוחד ואדון דין אמת, והביאו כמה מעשים מגדולי האמוראים להוכיח ענין זה. והרמב"ם ז"ל הזכיר מעשים אלו בהלכות סנהדרין (פרק כ"ג ה"ג), ע"ש.

והרמב"ם ז"ל (בהלכות סנהדרין פרק כ"ג ה"א) כתב, א"צ לומר לעוֵּת הדין, אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אסור ועובר בלא תעשה. והרי הוא בכלל ארור לוקח שוחד. ומשמע מדקדוק לשונו, שאפילו אם הוציא דין אמת לאמיתו בלי לסטות ימין ושמאל אפילו כחוט השערה, עובר בל"ת של נטילת שוחד והוא בכלל ארור. וכ"נ מלשון רש"י ז"ל שהזכרתי.

עו"כ הרמב"ם ז"ל שם, וחייב להחזיר השוחד כשיתבענו הנותן, עוד כתב שם, הלכה ב', וכשם שהלוקח (שוחד) עובר בלא תעשה, כך הנותן עובר בל"ת שנאמר ולפני עור לא תתן מכשול. עו"כ הרמב"ם ז"ל שם, כל מי שבא טובת הנאה כל שהוא לדיין אין ראוי לאותו דיין לדון בדינו. עו"כ שם הלכה ה', כל דיין שנוטל שכרו לדון, דיניו בטלים, אבל אם נוטל שכר שביטל מלאכתו, וניכר שהוא שכר בטלה בלבד, ויטול משניהם בשוה זה בפני זה, מותר. עכ"ד בקיצור.

ודקדק בלשונו הזהב, שאין היתר אלא שכר שביטל מלאכתו, ותו לא מידי, שלא יבליע בזה האמה מזה והאמה מזה, ויתירנו ע"י זה שקורא שמו שכר בטלה, דבהבל פה לא תשונה המציאות, ולא יוכשר הדבר האסור, וע"כ הוסיף וכתב: וניכר שהוא שכר בטלה בלבד. ועוד הוסיף שצריך הדבר להיות גלוי וידוע, ולא ישימו מעשיהם במחשך ובהסתר, ויקח מזה שלא בפני זה, אלא כתב, ויטול משניהם בשוה זה בפני זה. ומקורו במשנה בבכורות (כט, א). ובכתובות ק"ה ע"א דשכר בטלה דשרי, הני מילי בטלה דמוכח, וכל הפרטים הנ"ל. והם דברים נכוחים וישרים ואין מי שיוכל לפקפק בהם בשום אופן שבעולם. ושפתים יישק. וע"ש עוד בדברי הרמב"ם ז"ל מדינים אלו.