מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִי, כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי: (כב, כח-כט)

פירש רש"י ז"ל "מלאתך, הם ביכורים, שהתבואה מתמלאת ומתבשלת, "ודמעך" היא התרומה. והראב"ע ז"ל פירש, "מלאתך", כנוי לתירוש, "ודמעך", כנוי ליצהר. והגאון רב סעדיה כתב ש"מלאתך" כוללת המלאה מן הזרע והמלאה מן היקב. "ודמעך", רומז ליצהר כי כאשר דורך הזית יורד טפות כמו הדמע. [וע"ש שהביא דברי הקראי בן זוטא שפירש את זה על נישואין ועל עיבור, ושלא יתעכב מלשאת אשה, וכתב עליו, וזה שגעון. ע"ש].

וגם הרמב"ן ז"ל הזכיר, מלאת הזרע, ומלאה מן היקב. ע"ש. ורשב"ם ז"ל פירש מלאתך היא התבואה כדכתיב המלאה הזרע, ודמעך הוא תירוש ויצהר, שהם צלולים כעין דמעה ומזוקקים. וכן פירש מנחם. וכן הוא ברבינו עובדיה ספורנו ז"ל.

וגם יונתן בן עוזיאל תירגם, ביכורי פֵּירָךְ וביכורי חמר נעווך לא תשהי. וכתב המפרש שהוא לשון דמעות שהיין יורד מהיקב כמו דמעות מן העינים. ע"ש.

עו"כ רש"י ז"ל, לא תאחר, שלא תשנה סדר הפרשתן, לאחר את המוקדם ולהקדים את המאוחר, שלא יקדים תרומה לביכורים, ומעשר לתרומה. וכן הוא ברשב"ם ז"ל.

עו"כ, בכור בניך תתן לי, לפדותו בחמשה סלעים מן הכהן, וכתב זה כאן להסמיכו (לפסוק הבא) כן תעשה לשורך לצאנך, מה בכור אדם פודהו לשלשים יום, גם בכור בהמה דקה מטפל בו ל' יום ואח"כ נותנו לכהן. (בכורות כו, ב).

וצ"ל למה רק בבהמה דקה מטפל בו ל' יום, ואולם בבכורות (ריש פ"ד) שם, תנן, עד כמה ישראל חייבין ליטפל בבכור, בדקה שלשים יום, ובגסה חמשים יום. ובגמרא אמרו מנא הני מילי, אמר רב כהנא דאמר קרא בכור בניך תתן לי, כן תעשה לצאנך, מלאתך ודמעך לא תאחר, כן תעשה לשורך. וע"ש ברש"י ז"ל שכתב ודרשינן הכי בכור בניך תתן לי וכן לצאנך, דכי היכי דבכור בניך מצותו לאחר שלשים יום, כדכתיב ופדויו מבן חדש תפדה, גם בכור צאן לאחר שלשים. מלאתך ודמעך דהיינו ביכורים, וכן לשורך. דכי היכי דביכורים לאחר חמשים יום, שהרי בפסח התבואה מתבשלת ואין מביאין ביכורים עד שיביאו שתי הלחם בעצרת כדאמרינן במנחות (סח, ב). עכ"ל. ועדיין קשה למה לא נאמר שבכור שורך שלשים יום, שהרי הוא סמוך לבכור בניך כמו שנא' מלאתך ודמעך לא תאחר בכור בניך תתן לי. כן תעשה לשורך לצאנך וגו'. וזו שאלת הגמרא שם, שאמרו, איפוך אנא. והשיבו, מסתברא דמקדם למקדם, דמאחר למאחר, ופירש"י מלאתך ודמעך קודמין בפסוק ראשון, הילכך דרשינן להו אשורך שהוא קודם בפסוק שני, ודמאחר, בכור בניך שהוא מאוחר בפסוק ראשון דרשינן ליה אצאנך שהוא המאוחר בפסוק שני, וע"ש עוד מה שהקשו על זה, ובמסקנא אמרו שזה נמסר לחכמים שיפרשו הטעם, ואחריהם תלך.

ומעתה מובנים דברי רש"י ז"ל כאן שכתב דההיקש דבכור בניך קאי אבכור בהמה דקה בלבד, כלומר דקאי רק על בכור צאנך ולא אבכור שורך, ועיין שפתי חכמים אות ו', רק שקיצר דשם אמרו דבכור שורך נסמך למלאתך שהם הביכורים, דלזה צריך חמשים יום. וחתני הרה"ג הרי"ש נר"ו העיר בזה וז"ל: מכאן קצת הערה לפירוש הראשונים הנ"ל שפירשו מלאתך ודמעך על דגן תירוש ויצהר, ועסקינן בתרומה, ואילו מהגמ' מבואר דעסקינן עכ"פ גם בביכורים וכפירש"י, ואולי מה שהזכירו בלשונם תרומה כונתם גם לביכורים. שהרי ביכורים נקראים תרומה, ותרומת ידך אלו ביכורים. עכ"ד.

והרמב"ם ז"ל בהלכות בכורות פ"א ה"א, כתב וז"ל מצות עשה להפריש כל פטר רחם הזכרים בין באדם בין בבהמה טהורה, בין במין החמור, בין שהיו שלמים בין שהיו טריפות, שנאמר קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה, וכולן לכהנים. בכור אדם ובכור חמור נפדין, ופדיונן לכהן. ובכור בהמה טהורה נשחט בעזרה כשאר קדשים קלים. וזורקין דמו ומקטירין אמוריו, כמו שביארנו במעשה הקרבנות. ושאר הבשר נאכל לכהנים שנאמר וכו'.

ושם בהלכה י"ד כתב, אין נותנים את הבכור לכהן כשיולד, שאין זו גדולה לכהן, אלא יטפל בו בעליו עד שיגדיל מעט, ויתננו לכהן. ועד כמה ישראל חייבים להטפל בבכור, בהמה דקה שלושים יום, ובגסה חמשים יום, ואם אמר לו הכהן תנהו לי בתוך זמן זה ואני אטפל לעצמי, אינו רשאי ליתנו לו. שזה כמו מסייע על מתנותיו. וכבר ביארנו בתרומות שהכהנים המסייעים בבית הגרנות, ובבית המטבחים, ובתוך הרועים, אין נותנים להם מתנותיהם בשכרן.

עו"כ (בהלכה ט"ו) היה הבכור בעל מום וא"ל תוך זמן זה תנהו לי שאוכלנו, או שהיה תמים וא"ל תנהו לי שאקריבנו עתה, הרי זה נותנו לו. ויראה לי שהבכור ניתן לכל כהן שירצה. עכ"ל.

והנה בספורנו כתב, "כן תעשה לשורך לצאנך", שתתן לי הבכור כיון שיצא מכלל נפל כאמרם שלשים יום באדם אינו נפל, ח' ימים בבהמה אינו נפל. עכ"ל הספורנו. וקשה לי בדבריו ז"ל דהגם דאינו נפל, מ"מ אמרו חז"ל שהישראל יטפל בו שלשים יום בדקה וחמשים יום בגסה, וכנ"ל במשנה וברמב"ם ז"ל, והוא כתב כיון שיצא מכלל נפל תתן לי הבכור. וצ"ע.