אִם חָבֹל תַּחְבֹּל וגו': (כב, כה)

כתב רבינו בעל אוה"ח הקדוש, שזה רומז לנשמה המתיחסת לְשַלְמַה. על דרך מ"ש (שבת קנב, ב) משל למלך שחלק בגדי מלכות, שהיא מאורו יתברך שנאמר בו, עוטה אור כשלמה, ואמר "שלמת רעך", הוא הקב"ה עליו נאמר, רֵעַךָ וְרֵע אביך (משלי כז, י) ואם אדם משכן נשמתו בחובו, יש לו זמן להשיבו עד בא השמש, ע"ד תשב אנוש עד דכא (תהלים צ, ג), עד דכדוכה של נפש (ראה ירו' חגיגה פ"ב ה"א), שיש לו זמן תשובה עד ביאת שמשו, וכפל "חבול תחבול", דע כי לכל איש ישראל יש לו נפש רוח ונשמה, וע"ש שפירש הפסוק כנגד שלשתן, ופירש והיה כי יצעק, כי לא יצטרך לצער להשיבו, אלא יצעק אל ה', ויעביר חטאיו, ע"ש בדב"ק.

וברגליו אעבורה לכל הרמ'ז הרומ'ז על האר'ש, "אם חבול תחבול", אם יחבל מעשיו וישחית דרכו חלילה, אשר בזה תחבול "שלמת רעך", שפוגם בנפש רוח ונשמה שהם שלמת רעך, שלמה שהקב"ה שהוא "רעך" נתן לכל איש ישראל. ואותם פגמים שנעשו בחטאיו עומדים ולא עוברים, כדכתיב (תהלים נא, ה), וחטאתי נגדי תמיד, וזה עד בא השמש, ביאת שמשו, שהוא יום מותו של אדם ששוקעת שמשו, עד אז יכול לשוב ואפילו עד זיבולא בתרייתא. שאם ישוב עד אז ושב ורפא לו, והכל מתנקה כשלג. אבל אחר בא השמש במתים חפשי (תהלים פח, ו וכדדרשינן בשבת ל, א וש"נ), שכבר אין בידו לתקן, ויצטרך לסבול דין גהינם רח"ל.

ואין להקל ראש בחומרת דבר זה, שמכתים ופוגם בשלמתו, כי היא כסותה לבדה, היא שמלתו לעורו, שאין לו אפשרות שם לקחת לבוש אחר בשום פנים. אלא לבושו דשם. נעשה ממעשיו שעשה כאן, והיא שמלתו לעורו, שמה שמקבל שם הוא מה שהכין ותפר ועשה בעצמו. ויצטרך לעמוד בבגדיו המוכתמים בגדים הצואים מוכתמים בחטאיו ובמעשיו הרעים רח"ל, ואוי לה לאותה בושה, ואוי לה לאותה כלימה. והוסיף ואמר "במה ישכב", דהוא נרדף גם שם, במקום שישכב על משכבו בשלום, וכמו שאומר איוב (ג, יז),, ושם ינוחו יגיעי כֹח, וזה שקלקל מעשיו והפר את מנוחתו, לזה אמר: במה ישכב, והיה כי יצעק אלי, אם יתעורר על מצבו בעודנו חי ויצעק אל ה', אפילו אם הרבה לחטא ולפשוע, ואפילו שלא צעק עד כי עברו נעוריו וכלו כוחותיו, עכ"פ, "ושמעתי כי חנון אני", ומשיב אנוש עד דכא, אפילו עד דכדוכה של נפש, אשוב ארחמהו, ואראהו בישע אלהים.