וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב, אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא: (כא, יח-יט)

ופירש"י ז"ל, וכי יריבון אנשים, למה נאמר, לפי שנאמר (להלן פסוק כד), עין תחת עין, לא למדנו אלא דמי אבריו, אבל שבת ורפוי לא למדנו לכך נאמרה פרשה זו (ומקור דבריו במכילתא). "ונפל למשכב", לחולי שמבטלו ממלאכתו. "על משענתו", על בוריו וכוחו. "ונקה המכה", וכי תעלה על דעתך שיהרג זה שלא הרג, אלא מלמדך שחובשים אותו, עד שנראה אם יתרפא זה, וכן משמעו כשקם זה והולך על משענתו, אז נקה המכה. וכו'. רק שבתו, ביטול מלאכתו מחמת החולי וכו'. וע"ש בדבריו דדמי ידו או רגלו כבר נתן לו, שנאמר יד תחת יד וגו', וזה כולל את העובדא ששוב לא חוזר למלאכה רגילה, רק מלאכה של אדם מוגבל, וזאת גם לאחר שיתרפא המקום, וזה כלול בדמי היד או הרגל. אך בזמן שהוא חולה מחמת הקטיעה שאינו יכול לעשות גם מלאכה מוגבלת כגון של שומר קישואין, לזה אמרה תורה, רק שבתו יתן, שהם דמי בטלה. ורפא ירפא, ישלם שכר הרופא ( והוא בב"ק פה, א). עכ"ל.

והנה בב"ק (פג, ב), במשנה אמרו, שהחובל בחברו חייב חמשה דברים, נזק, וצער, וריפוי, ושבת, ובושת. וכן פסק הרמב"ם ז"ל (בהלכות חובל ומזיק פ"א ה"א). עו"כ שם (בהלכה ב') נזק כיצד? שאם קטע יד חבירו או רגלו, רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק, כמה היה יפה (קודם הנזק) וכמה הוא יפה עתה, ומשלם הפחת שהפחית מדמיו. שנאמר עין תחת עין, מפי השמועה למדו שזה שנאמר תחת, לשלם ממון. עכ"ל. ועיין שם בהלכה ה' שכתב, ומנין שזה שנאמר עין תחת עין וכו' תשלומין הוא, שנאמר (להלן פסוק כה), חבורה תחת חבורה, ובפירוש נאמר, וכי יכה איש את רעהו באבן או באגרוף וגו', רק שבתו יתן ורפא ירפא, הא למדת שתחת שנאמר בחבורה תשלומין, והוא הדין לתחת הנאמר בעין ובשאר איברים. עכ"ל. ור"ל שאם נפרש כפשוטו, א"כ צריך לעשות למזיק חבורה תחת החבורה שעשה לניזק, ומה מקום יש לחייבו ממון, שנאמר כאן רק שבתו וגו', אלא ודאי שחבורה תחת חבורה היינו ממון שמשלם לו דמי החבורה, וממילא גם עין תחת עין, וכן בשאר אברים, משלם לו דמים כדין.

והלחם משנה שם הקשה, למה צריך ללמוד מהפסוק הזה, והרי כבר למדו (במס' ב"ק פג, ב), דבר זה מפסוק (במדבר לה, לא), ולא תקחו כופר לנפש רוצח, לרוצח הוא שאין כופר, אבל לחסרון אברים או לחבלות יש כופר. (וכ"כ הרמב"ם שם הלכה ג'). וכתב שכבר הקשו כעין זה בגמרא דב"ק שם, ותירצו שמהפסוק דלא תקחו כופר בלבד, הייתי יכול לומר שאם רוצה ישלם דמי האבר, ואם רוצה לתת האבר שלו יתן, קמ"ל מכה בהמה ישלמנה. ללמד שא"א לקחת איבר כנגד האיבר שהפסיד לו, אלא משלם ממון דוקא. וע"כ גם הרמב"ם הביא הפסוק שלנו, רק שבתו יתן וגו', שמשלם ממון דוקא. ע"ש.

והנה כשנדקדק בפסוק הזה, וכי יריבון אנשים וגו' ולא ימות ונפל למשכב. שבא ללמד דהדין דשבתו יתן וגו', שייך רק כשהוא עדיין בחיים, אבל אם מת לא יתן שבת ורפוי. וכן ראיתי לרבינו אוה"ח הק' ע"ה. שהקשה למה צריך לכתוב ולא ימות והוא מובן מהענין שהקדים אם ימות, ומשפטו בפסוק י"ב דלעיל, וגם שכתב אח"כ אם יקום והתהלך וגו'. ותירץ וז"ל, אכן הכונה היא לומר שאין חיוב לתת שבת ורפוי אלא אם לא ימות, אבל אם ימות לא יתן שבת ורפוי, ולזה לא אמר הכתוב שבתו יתן וגו', אלא אחר שעמד מחוליו והתהלך, עכ"ל. ונראה שה"ה שפטור מנזק וצער ובושת. ולכאורה קשה לי בהבנת דב"ק למה צריך לכתוב ולא ימות כדי לפוטרו משבת ורפוי כשמת המוכה. והרי פיטורו פשוט דקם ליה בדרבה מיניה, שהרי מתחייב בנפשו כדכתיב מכה איש ומת מות יומת. וצריכים לומר שכונתו היא, דאפילו במקום שאינו חייב מיתה, ג"כ פטור משבת וריפוי מהמיעוט של פסוק זה דכתיב ולא ימות. ואע"פ שגם בהורגו בשוגג פטור מן התשלומים כידוע, וכן מפורש ברמב"ם ז"ל (פ"ד מהלכות חובל ומזיק ה"ה), בנוגף אשה ויצאו ילדיה ומתה, שאפילו היה שוגג פטור מהתשלומים ואינו משלם כלום. וכתב שם לא חילק הכתוב בין שוגג למזיד, בדבר שיש בו מיתת בית דין לפוטרו מן התשלומים. עכ"ל. (ועיין עוד בהלכות שאחרי זה). מ"מ יש אופן שאפילו מתה חייב בתשלומי הולדות, וכמו שמבואר שם בהלכה ו', וז"ל במה דברים אמורים כשהתכוין לאשה, אבל אם נתכוין להכות את חברו, ונגף את האשה, אע"פ שמתה הואיל והמיתה בלא כונה, הרי זה כדבר שאין בו מיתת בית דין, ומשלם דמי ולדות. עכ"ל. ואפשר שעל כגון זה התכוין רבינו בעל אוה"ח שגם בזה כיון שמת אינו חייב בשבת וריפוי. וחתני הרה"ג הרי"ש שליט"א הקשה על זה והרי הפסוק הזה מדבר באופן שחייב מיתה, שע"כ חובשים אותו שאם ימות ממיתים גם את המכה. וצ"ל דה"ק, ולכך כתב הפסוק "ולא ימות", ללמד שאפילו לא התכוין לזה, נמי פטור מן השבת והריפוי. וראיתי שגם הוא כתב דומה לזה.

עוד הקשה חתני הנ"ל שליט"א וז"ל, הנה הגם שפסק הרמב"ם שישלם דמי ולדות (באינו מתכוין), מ"מ בפ"ד מהלכות רוצח (ה"א), פסק שבאינו מתכוין פטור מן התשלומים. וע"כ דמי ולדות שאני, ודמי הנהרג (האשה) אינו משלם. וא"כ ה"ה רפוי ושבת, פשיטא שלא ישלם, ול"ל קרא לפוטרו, וצ"ת. עכ"ל.

ואחר המחילה שני דינים שונים הם לגמרי, דבהל' חובל (פ"ד ה"ו), מיירי שלא התכוין להרוג כלל לא האשה ולא אחר, רק התכוין להכות חברו והכה את האשה בלא כונה, ומתה מאותה מכה, בזה כתב, אע"פ שמתה הואיל והמיתה בלא כונה הרי זה כדבר שאין בו מיתת ב"ד ומשלם דמי ולדות. עכ"ל. אבל בהלכות רוצח (פ"ד ה"א) מיירי שהתכוין להרוג את זה והרג את זה, שזה גרע משוגג ולדעת חכמים חייב מיתה, ור"ש פוטרו דאמר קרא וארב לו וקם עליו, עד שיתכוין לו. והרמב"ם ז"ל פסק כר"ש דפטור ממיתה וגם מהתשלומים שהרי יש בזה חיוב מיתה שקרוב למזיד ואם שוגג פטור מתשלומים, ק"ו לזה שהתכוין לזה והרג את זה. ולא דמי לאינו מתכוין דאשה הרה הנז', שאין בו דין מיתת ב"ד וע"כ חייב בדמי ולדות, וע"ז כתבתי לבאר דברי אוה"ח הקדוש ע"ה דגם בכה"ג אם מת פטור מרפוי ושבת, ומסתמא גם מבושת וצער. והכל על מקומו יבא בשלום.

ועיין באוה"ח שם עוד שעמד וחקר, באם אמדו את המוכה למיתה ולא מת, אם נתלה את זה בנס, וכמו שאמרו בטריפה שאינה חיה, ואם חיתה, מעשה נסים נעשו לה, ונאמר שכבר פקע ממנו חיוב שבת ורפוי, או נימא הרי לא מת וחייב בשבת. וכתב וז"ל, ומדברי הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' רוצח ה"ג) משמע שכל שלא מת, הגם שאמדוהו למיתה, חייב בשבת וריפוי. שוב מצאתי במכילתא וז"ל, ולא ימות ונפל למשכב, הא אם הכהו מכה שיש בה כדי להמית, פטור מהשֶבת והריפוי ע"כ. משמע אפילו לא מת, ממה שתולה הטעם במכה, ולא אמר הא אם ימות. ונראה שכונת התנא לומר, שרק אם מת ע"י מכה שיש בה כדי להמית, הוא דמיפטר מן השבת, אבל אם מת במכה שאין בה כדי להמית, דבזה פטור המכה ממיתה הוא חייב בשבת וריפוי אם לא נתן לו בחיים חיותו, ויתן ליורשיו כל מה שמגיע לאביהם אם חי. עכד"ק. נמצא דחזר ופירש את המכילתא כהרמב"ם ז"ל הנז', שכל שלא מת המוכה עדיין המכה חייב בשבת וריפוי. רק מחדש התנא דאפילו מת, אם זה במכה שאין בה להמית, חייב בשבת וריפוי.

וחתני הרי"ש נר"ו העיר בזה וז"ל: בעיקר הנידון של אוה"ח הק' האם מכה שיש בה להמית תפטור מתשלומין, יש לעיין אמאי, והא אף היכא שמת היה מקום לומר שישלם מתורת חובל, חוץ ממה שהוא רוצח. וכגון היכא דאין קים ליה בדרבה מיניה, ולכאורה הביאור הוא שהתורה ניתקה אותו מפרשת חובל ונתנה בו דיני רוצח. וכעין מה שגזלן שהשתמש בחפץ אינו חייב דמי שכירות או נהנה. ואכמ"ל. אבל עכ"פ היינו כשיש בו תורת רוצח. אבל היכא שלבסוף לא מת אף אי נימא מעשה נסים נעשו לו, אטו נימא שיש בו תורת רוצח. וא"כ מהיכי תיתי להפקיעו מתשלומי חובל וצ"ע. ואמנם יתכן לומר שאף שהלה לא מת מ"מ המכה עבר בפעולתו על איסור רוצח, כלומר לא שעבר ממש על לא תרצח, שהרי לא רצח, מ"מ עבר על שהי' מוזהר לא לעשות כן מצד לא תרצח ולא חש לאיסור. אבל עדין קשה לומר שבגלל שהמעשה הי' מוזהר מלא תרצח, כבר מהני ביה להפקיעו מחובל, וצ"ת.

והנה ראיתי מה שהתקשה חתני הנ"ל שליט"א, בהבנת חקירת האוה"ח הקדוש זיע"א, דאפילו נימא שנעשה לו נס ועל כן לא מת, סו"ס אין לו "דין מת" כעת, ואיך יפטר זה מתשלומי החבלה אשר חבל בו. ונדחק לפרש דאולי עבר על עון לא תרצח כשהכהו מכה שיש בה להמית, ועון זה פוטרו מתשלומים, וכתב שקשה לומר כן.

ולענ"ד חקירת מרן בעל האוה"ח פשוטה לפניה, דיש מקום לומר שעל ידי שהכהו מכה שאמדוהו שימות על ידה, הוא נחשב למת דסו"ס ימות, ומיד נפטר מהתשלומים, ומה שלא מת בסוף אפשר שהוא נס, ואם זה נס, י"ל שהנס הוא שקם לתחית המתים, ואין בזה לסלק מעשה הכאתו, שהוא בעצם הרגו לזה, רק השם החייהו מחדש, והפטור מתשלומים בעינו עומד. או נימא כיון שלא מת התברר שהמכה לא היתה מכת מות רח"ל, ואין כאן פטור. וכן י"ל עוד דאפשר שהנס אינו נס של תחיית המתים, אלא נס של רפואה שריפאהו השם בעודו חי ולא מת, ואם נכון הדבר הזה בודאי שלא נפטר הלה מתשלומים שלא מת מעולם. וא"צ לומר שהחטא הוא שפוטר, או עצם המכה היא שפטרתו, שהוא רחוק מפשט דברי רבינו ז"ל, אלא הספק אם הוא חי מפני שאין זו מכת מות, או שבעצם הוא מת, וקם לחיים בנס, וכבר נפטר במיתתו, מן התשלום. וידועה חקירת תלמידו של האוה"ח מרן החיד"א בהא דשחטיה רבה לר"ז והחייהו (כמבואר במגילה ז, ב), אם צריך לקדש אשתו מחדש, ואם יש לה דין של א"א, וכנראה שהיא אותה חקירה, כלומר, האם הנס שהחייהו הוא מציאות חיים חדשים, וצריך לשוב ולקדש את אשתו, שקידושין ראשונים כבר פקעו בעת שמת, שהאשה קונה עצמה בגט ובמיתת הבעל. או שהנס היה שלא מת, אלא נתרפא, ולא פסקו הקידושין הראשונים כלל ועיקר. אלא שלצד שהנס הוא שהשם ריפא אותו, לגבי אשתו בודאי לא נשתנה דבר כלל, אבל לגבי תשלומים עדיין יש מקום לומר שכאשר הכהו מכת הרג ואבדן כבר נפטר, והרפואה שע"י הנס לא משנה את המצב של המכה, ויש עוד מה לסלסל ולפלפל בזה ועוד חזון למועד אי"ה.

עוד ראיתי לחתני הנז' שתמה למה כתב האוה"ח דמהרמב"ם (פ"ד מהלכות רוצח ה"ג) משמע שאם לא מת חייב בשבת, והרי זה מפורש שם וז"ל, המכה את חבירו באבן או באגרוף וכיו"ב אומדין אותו וכו', ואם אמדוהו למיתה, אוסרין את המכה בבית הסוהר מיד, וממתינים לזה, אם מת יהרג המכה, ואם הקל ונתרפא רפואה שלמה והלך בשוק על רגליו כשאר הבריאים, משלם המכה חמשה דברים ונפטר. עכ"ל. ואולי י"ל דכונת האוה"ח היא על התקופה שהוא חבוש אם ישלם השבת או נמתין עד שיתברר מצבו סופית, אבל אחר שנתרפא לגמרי מפורש ברמב"ם שמשלם ה' דברים, רק יש לומר דבאמת משלם מיד, ומ"ש הר"מ שנרפא רפו"ש ואז ישלם, בא לומר שבזה נסתיים גם מאסרו והוא חפשי מעתה.