וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת: (כא, יד)

כתב רש"י ז"ל, "מעם מזבחי", אם היה כהן ורוצה לעבוד עבודה, תקחנו למות. והוא מהגמ' יומא (פה, א). וכן הוא בתרגום יונתן בן עוזיאל, וז"ל, אפילו כהנא הוא ומשמש על גבי מדבחי, מתמן תסבוניה ותיקטילינה בסַיְפַא.

והראב"ע ז"ל כתב, מעם מזבחי, הנה זה היפך הפסוק הראשון (לעיל פסוק יג), ששם כתוב, ושמתי לך מקום, והם ערי מקלט, רק המזיד שינוס אפילו על מזבחי, כאשר עשה יואב, יומת, וקדמונינו אמרו אפילו כהן ורצה לעבוד עבודת מזבחי יומת. עכ"ל.

ועיין בדברי קדוש באוה"ח, שהביא דברי הרמב"ם ז"ל בהלכות רוצח (פ"ה הלכה י"ב) שהמזבח קולט רוצח בשוגג לענין מיתה מגואל הדם, אבל לא מגלות, ע"כ. וכתב שבודאי שהרמב"ם ז"ל לא ראה הברייתא (בספרי) שמדייק תקחנו למות ולא לגלות וכו'. והגם שיש לדחוק ביישוב אומרו "ולא לגלות", שהכונה היא למי שנתחייב גלות שלא יהרגנו גואל הדם, פירוש זה דחוק הוא, וגם תכחישנו מה שכתוב לפניו, ולא לדון ולא ללקות, והבן. ומה מאד גדלה לי הקושיא לדעת הרב בעל משנה למלך שתמה על הרמב"ם שחילק בין שוגג למזיד אפילו לענין מיתה מגואל הדם, ואמר שאין לחלק כלל בין שוגג למזיד, ע"כ. ואין דבריו מחוורין אפילו בלא מתניתא, כי אין לנו לומר שאין מזבח קולט אלא במה שמיעט הכתוב בפירוש. עכ"ל אוה"ח. וכונתו פשוטה דמפורש בפסוק דאיירי במזיד, וכי יזיד איש וגו' מעם מזבחי תקחנו וגו'.

וז"ל הרמב"ם ז"ל שם (הלכה י"ב), המזבח קולט, שהרי נאמר בהורג בזדון, מעם מזבחי תקחנו למות, מכלל שההורג בשגגה אינו נהרג במזבח. לפיכך ההורג בשגגה וקלטו מזבח, והרגו גואל הדם, הרי זה נהרג עליו, כמי שהרגו בתוך עיר מקלטו. עו"כ שם (הלכה י"ד) וכל מי שקלטו המזבח אין מניחין אותו שם, אלא מוסרין לו שומרים ומגלין אותו לעיר מקלטו. בד"א במי שמחוייב גלות, אבל מי שמפחד מן המלך שלא יהרגנו בדין המלכות, או מבי"ד שלא יהרגוהו בהוראת שעה, וברח למזבח ונסמך לו, ואפילו היה זר הרי זה ניצל. ואין לוקחין אותו מעל המזבח למות לעולם, אא"כ נתחייב מיתת ב"ד בעדות גמורה והתראה כשאר כל הרוגי ב"ד תמיד. עכ"ל.

ורבים נושאים ונותנים בזה, וכמו שציינו בספר המפתח על זה. ויש לעיין בדברי מרן החיד"א ז"ל בשו"ת חיים שאל ח"א (סימן ס"ז).