וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וגו': (כא, יג)

הנה אחר שלימדונו חז"ל, שפסוק זה הנאמר כאן והאלהים אנה לידו, הוא אסמכתא לדברי דוד המע"ה שאמר (ש"א כד, יד), כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע וכנ"ל. וכתב הראב"ע ז"ל, והשם סבב לו זה בעבור עון אחר שעשה, כדי שיגלה ממקומו, וכתיב (משלי יב, כא), לא יאונה לצדיק כל און. עכ"ל. הנה גם האיש המכיר דרכי תורה ומאמין ביסודותיה ופרטיה עד לאחת, כאשר יבא לידו יצר הנקמה, שהיא מתוקה מדבש (כלשון רבנו הרמח"ל במסילת ישרים), או תתעורר בלבו תאוה אחרת אותה מבקש להשיג, הרי הוא מתעלם מן האמת הפשוטה הזאת שהדבר אסור וחמור ועליו להתרחק ממנו בכל כוחו. ומיד מחדד כל כוחותיו להשתדל להשיג מבוקשו, ואינו מניח חכמה וערמה שלא מעלה על לבו, ומתאמץ בהם, להשיג מטרתו, אשר קבע לעצמו, שהוא חייב להשיגה ויהי מה. ורק דבר אחד הוא שוכח מתוך להיטותו להשיג תאותו, והוא יסוד החיים כולם, שאין אדם יכול להשיג דבר גדול או קטן, אם ה' לא יתן לו. ואם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר, והוא מוריש ומעשיר, משפיל אף מרומם, והוא ממית ומחיה, מחי ומסי, וכו', ומרוחמיו הם המרוחמים, וחנוניו הם חנונים, ואם יעלה האדם לרום שמים וירד תחתיות ארץ, יעלו שמים ירדו תהומות, לא ישיג דבר גדול או קטן מבלעדי רצונו יתברך, וכל המתבונן בדרכיו יודע אמיתות דבר זה בלא ספק, אלא שתאות לבו תשיאנו, ותשכיח האמת מלבו, וימשיך להאבק ולאבד כוחו וזמנו בהבלי שוא, ויפול ויקום וימשיך ויחשוב מה מונע ממנו השגת רצונו, ואת הכל יביא בחשבון, גם דברים רחוקים ביותר. רק יסוד פשוט זה שהכל בהשגחה פרטית, הוא מרחיק מחישוביו.

ואמנם מותר לאדם להשתדל על השגת צרכיו, ופעמים שגם חובה היא, מיום שקילל ה' את אדם הראשון, באומרו לו (בראשית ג, יט), בזעת אפיך תאכל לחם, אשר מזה מוצא כל ההשתדלות עלי אדמות, שמתחילה לא היה צריך להשתדל כדי להשיג לחמו ומימיו, אבל אחר חטא עץ הדעת, קללו ה' שלא יאכל לחם עד שיזיע עליו, ואם לא על הלחם גופו, הרי הוא מזיע על הממון שממנו יקנה לחמו וכל צרכיו, ויש לדעת אל נכון שעיקר הקללה היא, שיש בהשתדלות רעה חולה, שכיון שמשתדל ומזיע להשיג לחמו, בהשתדלות מחשבה ותיכנון וכן במעשה, ממילא הוא מאמץ את ההצלחות ומייחסם לעצמו, ואומר כוחי ועוצם ידי עשה לי כל מה שהשגתי, ואלמלי שהשתדלתי והתאמצתי בזריזותי ובחכמתי, לא היה בידי דבר מכל מה שיש לי, ומשנקבע בלבו דבר זה, מכאן מתחילה התרחקותו מהאמונה וביטחון בה' באמת, ומתחיל לפעול בכוחות עצמו לבדו. ודרך זו תביאנו גם לנקום, או להלחם על השגת רצונותיו, ואם יחשוב שיש איש או אשה שעומדים בדרכו, והם מפריעים לו בהשגת מאויו, הרי יעשה כל כוחו ויכוין מלחמתו נגדם, כדי לפנות הדרך בה ירוץ אורח, להגיע אל המטרה, שאותה הציב לעצמו ברוב חכמתו ורוב כוחו העצמי. וזאת היתה לו לפרעה כשנודע לו שעתיד להולד ילד, והוא יושיע את ישראל, ולא רצה להשלים עם זה בשום פנים ואופן שבעולם, וכיוון כל כוחותיו, הוא וחכמיו, וכל כוח עמו הגדול, והשקיעו מחשבה עמוקה, והתאמצו בחכמה וערמה, ואסף כל חכמיו והיה שואל אותם ומזרזם למצא עצה שתוביל אותם אל המטרה הנכספת לאבד מושיעם של ישראל, והשקיעו בזה כוחות גדולים והון עתק לאין מספר, (שכמעט ואין להם דוגמא) באומרם הבה נתחכמה לו, למושיען של ישראל, לאבדו בעודו באבו, ולא מיבעיא שהעלו חרס בידם ודבר ה' הוא יקום, אלא סוף דבר שבתו של פרעה עצמו הצילה את מושיען של ישראל, ומסרתו לאמו להניקו בחמלה, ושילמה לה מהקופה של פרעה את שכר ההנקה במושלם, ופרעה גידלו בביתו על ברכיו, והוא היה לו למורה ומדריך, ללמדו הנהגת עם וטכסיסי מלוכה (ונתבאר כ"ז באריכות בברכת אליהו פרשת שמות מאמר ה), ובבא היום בא משה אצל פרעה, ואמר לו בשם ה' שלח את עמי ויעבדוני, ואם ממאן אתה לשלח וגו' (שמות ז, כו - כז).

והוא בנין אב לכל באי עולם. וכמו שאמר איוב (ה, יג), לוכד חכמים בערמם. שהחכמים בעיניהם, הסומכים על חכמתם והשתדלותם, ואל בינתם ישענו, ומתאמצים בחריצות ורוב יגיעה להשיג כל אשר יחפצון גם נגד ה', וגם בפשע ורשע, ה' לוכדם בתוך הערמה שלהם, עד שעומדים ורואים, שההשתדלות הגדולה שעשו להשיג דבר זה או אחר, היא עצמה לכדה אותם, ומנעה מהם מה שביקשו להשיג, והרחיקה אותם ממנו כמטחוי קשת.

ולא רק בהנהגה של עם וצבור, הדברים אמורים, אלא גם בחיי הפרט, ישתדל האדם בדרך היתר, ולא יגדיל השתדלותו יותר מהראוי, אלא יקדים תפלתו לה' כי רב להושיע, שהוא יתן לו מבוקשו אם ראוי לו, כי הוא הנותן והוא המביא, וכל ההשתדלות היא רק כדי לצאת ידי חובת הקללה בזיעת אפיך תאכל לחם, אך חלילה לא יחשוב אדם כי זיעת אפו היא המאכילתו לחם, אלא הקב"ה זן ומפרנס לכל בריה די מחסורה כראוי לה, וההשתדלות אמנם הכרחית אך אינה מועילה (כדברי רמח"ל זיע"א במס"י). ואם בלחם ובגדים כך, על אחת כמה וכמה ביתר הענינים המותרים והדרושים לו. וקל וחומר שלא יאבד כוחו להשיג רעות, דהגם שיש בחירה לאדם, להשיג עברות ותאוות אסורות רח"ל, מ"מ אין היתר, ואין ותרנות לפניו יתברך, רק אריך אפיה, וממתין לאדם אולי ישוב, וסוף סוף את הכל יביא האלהים בחשבון, ומלבד העונש והשכר כפי הראוי לאדם, ע"פ מעשיו בעוה"ז, ויש קרן ויש פירות, כאמרם ז"ל (מתני' ריש פאה), אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא, ומלבד כל זה יש כאן עוד דבר, שהשם ברוך הוא מנהיג עולמו, ולמרות שמושבו רם על כל רמים, גבוה על גבוהים, מ"מ משפיל עצמו כביכול ומביט עד אפסי ארץ, ומשגיח בהשגחה פרטית על כל הנעשה, והוא קובע כל המהלכים, וזה שאמר משה רבנו לפרעה (שמות ח, יח), למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ, "בקרב הארץ" ממש. והוא ישתבח שמו, עילת העלות, ומסובב הסיבות, וקובע את המציאות כפי רצונו, וכבר אמר הכתוב (משלי כא, א), פלגי מים לב מלך ביד ה', ודימיתי זה לאדם שמחזיק בכף ידו שלט, ומפעיל ממרחקים מכונות כבדות, ומפעילם במהירות הרצויה לו, וברצותו מגביר ומפחית וגם מכבה ומדליק. והכל מתוך כף ידו. כן ישתבח שמו מחזיק כביכול את לבם של המלכים בכף ידו, ומטה את רצונותיהם לכל אשר יחפוץ, וכמו שראינו אצל פרעה. והמתבונן בחיים בעיניו יראה שגם בחיים הפשוטים של בני אדם רגילים ביותר, הקב"ה צופה ומביט במעשיהם, והוא קובע את המהלכים עפ"י רצונו ואמיתותו.