וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה וגו': (כא, ז)

"הנה רבים יתמהו לדין זה שהאב רשאי למכור בתו לאמה", וכדי להבין סוגיא זו כראוי אקדים מה שפסקו בזה בתלמוד ובפוסקים, ויבואר הכל על נכון בעה"ו.

והנה הרמב"ם ז"ל בהלכות עבדים (פ"ד ה"ב), כתב וז"ל, אין האב רשאי למכור את בתו, אלא אם כן העני ולא נשאר לו כלום, לא קרקע ולא מטלטלין ואפילו כסות שעליו, ואף על פי כן כופין את האב לפדותה אחר שמכרה, משום פגם משפחה. ברח האב, או שמת, או שלא היה לו לפדותה, הרי זו עובדת עד שתצא.

עוד כתב שם (הלכה ד') אמה העבריה עובדת שש שנים כעבד עברי (ועיין לעיל בפסוק ב', שהבאתי דברי הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהל' עבדים, בזכויות העבד העברי, בעבודה, ובאכילה ובשתיה, וכסות ומדור שצריך להיות בכולם שוה לאדון, וק"ו לאמה עבריה). ויוצאת בתחלת שבע, ואם פגע בה יובל בתוך שש יוצאת חנם כעבד, (ר"ל כעבד עברי), ואם מת האדון אעפ"י שהניח בן, יוצאת חנם כנרצע, שנאמר, ואף לאמתך תעשה כן, וכן מגרעת פדיונה ויוצאת, ואם כתב לה שטר שחרור ומחל על השאר יוצאת חנם כעבד. יתירה אמה עבריה שיוצאת בסימנים. כיצד? כיון שהביאה סימנים ונעשית נערה יוצאת לחירות בלא כסף, ואפילו הביאה סימנים מאחר יום שלקחה, הרי זו יוצאה לחירות. שנאמר ויצאה חנם. וכו', ותחזור לאביה עד שתבגור ותצא מרשות אביה. עכ"ל. וצריך לדעת שהבת מיום שתולד ועד שתהיה בת שתים עשרה שנים היא קטנה, ומיום שתים עשרה שנה ויום אחד היא נקראת נערה, וימי הנערות הם ששה חדשים וכשתגיע לשתים עשרה שנה וששה חדשים היא נקראת בוגרת. וע"ש עוד בהלכות שאחרי זה.

ויש עוד מצוה אחרת באמה העבריה, והיא מצות "יעוד" שמֶיַעְדָה לו, או לבנו. וכתב רש"י ז"ל, אשר לא יעדה, שהיה לו ליעדה ולהכניסה לו לאשה, וכסף קנייתה הוא כסף קידושיה, וכאן רמז הכתוב שמצוה ביעוד, ולמדנו שאינה צריכה קידושין אחרים. ועיין עוד בדברי רש"י להלן.

וכדי שנבין היטב את דיני היעוד, אציין כאן מדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות עבדים (פ"ד). וז"ל (בהלכה ז'), יעד אותה האדון לעצמו או לבנו, הרי היא כשאר הארוסות, ואינה יוצאה באחד מכל אלה, אלא במיתת הבעל או בגט, ומצות יעוד קודמת למצות פדייה. עכ"ל. בזה למדנו היטב שמרגע שמיעדה הרי היא ככל הארוסות, בין לגבי הדינים שאינה יוצאת אלא בגט או במיתת הבעל, וכן שנוהג בה בכבוד ולא כאמה, וכדלהלן.

עוד מבאר שם, כיצד מצות יעוד, שאומר לה בפני שני עדים, הרי את מקודשת לי וכו'. ונוהג בה מנהג אישות לא מנהג שפחות. וכן מבאר כיצד מיעדה לבנו. עו"כ שם (הלכה ח') אין האדון מיעד אמה העבריה, לא לו ולא לבנו, אלא מדעתה, אע"פ שכבר קיבל אביה מעותיה, הרי הוא אומר, יעדה, מדעתה. עו"כ (בהלכה ט') היעוד כאירוסין ולא כנישואין, לפיכך אינו מיטמא לה ולא יורשה וכו', עד שתבוא לחופה. עכ"ל. וע"ש עוד באריכות עד סוף הפרק. נמצא שדינה ככל בת ישראל לכל דיני הקידושין ודיני הנישואין, ואין הבדל ביניהם.

והנה כבר כתבתי לעיל את ההלכה שפסק הרמב"ם ז"ל (פ"ד ה"ב), דאין האב רשאי למכור בתו לאמה, אלא א"כ העני ולא נשאר לו כלום, לא קרקע ולא מטלטלין ואפילו כסות שעליו וכו'. (והוא מהגמרא בקידושין כ, א). נמצא שדין זה שהאב מוכר בתו לעבודה, הוא רק באבא שהוא עני גדול, שאין לו כלום ממש, ואפילו כסות אין לו. ובמצב כזה, שגם אוכל לתת לבתו אין לו, הרי המצב הזה בבית הוא מסוכן לבת סכנה מהותית, וגם סכנה חינוכית, שהעניות מעבירה את האדם על דעתו רח"ל. ובפרט בראותה שכל בנות גילה לובשות ואוכלות ושמחות, והיא מר לה, והתמרמרותה יכולה להורידה לדברים רעים, ע"כ תיקנה התורה עצה למצב חמור זה בלבד, ונתנה לאב הזה האפשרות שימסרנה לאדון טוב והגון שתשרת אותו בהגינות, אך ורק במלאכות רגילות שהבת עושה גם בבית אביה. ומפיתם תאכל וממימיהם תשתה, וילבישוה ויכסוה בצדק ובכבוד. וכבר ביארתי לעיל בעבד עברי שאין זו מכירה לעבדות ממש, אלא הסכם עבודה לזמן מסויים. ועיין שם הטעם למה נקרא עבד ואמה. וכדי שלא תיהפך כמו שפחה ח"ו, נתנה תורה מצות יעוד, שיוכל האדון ליעדה לו או לבנו, והתורה תלתה את זה בדעתה וברצונה הגמור ככל בנות ישראל הנכבדות בלא שינוי, וכל החיובים שחייב לאשה רגילה, מחוייב הוא גם לזאת בלא הבדל. וגם בזה יש לה תועלת והצלה, שתשתדך ולא תשאר בלא משען ומשענה, במצבו העדין של אביה, אשר לרש אין כל ממש, שבמצב הזה יכולה להשאר עד שתבגר, ולא יקפצו עליה לבקש מהוריה להתחתן אתה, ובדרך זו יש לה יותר סיכויים ותקוה לטובה.

וראיתי בדעת זקנים מבעלי התוס', לא תצא, פי' רבי אברהם אבן עזרא ז"ל שאין האדון יכול לכופה לעשות מלאכה הצריכה לצאת בחוץ, אלא בתוך הבית. עכ"ל. נמצא שמלבד כל המגבלות הקשות שהגבילה תורה את עבודת העבד העברי, שלא יעבוד עבודת עבד, ולא יעבידנו בפרך, ועיין לעיל עוד הגבלות רבות מאד, וכן שצריך לנהוג בו כאחיה, וישוה אותו אליו במאכל ומשקה, וגם במדור ועוד. ועל כל זה עוד הוסיפה באמה העבריה מגבלה זאת, שלא חייבת לעבוד בחוץ רק מרצונה החפשי. ונמצא שכל עבודתה היא מכובדת ונוחה, וגם פותחים בזה פתח להשיאה כאמור, ואז דינה ככל אשה כבודה. וכל זה רק במקרה שאין לה שום קיום בבית אביה. ואפילו לחם לאכול, בזה הוא שהתורה נתנה אפשרות זאת, שיהיה לה קיום בכבוד וביושר וצדק.