וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: (כא, א)

רש"י ז"ל כתב וז"ל, לפניהם ולא לפני עובדי אלילים, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנים אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני ארמיים, מחלל את השם, ומייקר את שם האלילים, להחשיבם, שנאמר (דברים לב, לא) כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים, פלילים זהו עדות לעלוי יראתם. עכ"ל. (והוא ממדרש תנחומא וממס' גיטין פח, ב).

והרמב"ן ז"ל (אחר שפירש הטעם שהקדים המשפטים תיכף אחר עשרת הדברות, שכל התורה כולה תלויה במשפטים, וכמו שכתוב בשמו"ר ל, טו. ע"ש). כתב, אמר בכאן, שהמשפטים האלה תשים אותם לפני האלהים שיזכיר, ולא לפני הכותים, ולא לפני מי שאינו שופט על פי התורה והוא הדיוט לזה, שאסור לבא לפניו כשם שאסור לבא לפני כותים. ואעפ"י שיודע שדיניהם כדינינו [באיזה דין], או שההדיוט יודע שורת הדין, וידין לו כהוגן, אבל הוא אסור לשומו דיין ולצעוק לו שיכוף את בעל דינו לדון לפניו, וההדיוט עצמו אסור לדון להם, ואעפ"י שהזכירו חכמים שתי הכתות האלה כאחת, יש הפרש ביניהם, שאם רצו שני בעלי הדין לבא לפני ההדיוט שבישראל מותר הוא, ואם קיבלוהו עלייהו דינו דין. אבל לפני כותים אסורים הם לבא לפניו שידון להם בדיניהם לעולם. ואפילו היו דיניהם כדינינו באותו ענין. עכ"ל.

וביאור דבריו דגם מה שמקבלים עליהם שהוא מותר הוא בהדיוט שאינו בקיא בדיני תורה, [או שאינו סמוך] ודן לפי הגיון וסברא כפי הבנתו, אבל אינו דן עפ"י משפטי הגוים. [וחתני הרה"ג רי"ש נר"ו העיר מדברי הש"ך (סימן כ"ה ס"ק ל' אות א'), והנה שם מדובר לענין אם טעה הדיין מתי חייב לשלם ומתי הוא פטור, וז"ל שם, כתב הנ"י (רפ"ק דסנהדרין) שי"א שאם קיבלו עליהם יושבי קרנות, שדינם דין ואפילו טעו אין חייבין לשלם, דלא מצי למימר אדעתא דלדון דין תורה קיבלום, דמידע ידעי שאינם יודעים דין תורה. ע"כ. וע"ש. ועיין עוד שם אות ד' ודי בזה]. אבל אם דן לפי דינים שאינם של תורה לא תועיל קבלתם. והאיסור בעינו עומד, "לפניהם - ולא לפני ערכאות". וכבר העלו הפוסקים שאם יהודי דן לפי חוקותיהם, חמור טפי מהגוי שדן על פי חוקותיהם. וכן פסק הגאון הנודע רבי צבי פסח פרנק זצ"ל, וכן פסק גדול דורנו מרן הראש"ל רבי עובדיה יוסף נר"ו, וכן העליתי בעוניי בשו"ת שמע שלמה.

והנה מלבד האיסור שאסור לדון לפני ערכאות, יש בזה גם חילול השם כלשון חז"ל שברש"י הנ"ל, שהמביא דיני ישראל לפני ארמיים, מחלל את השם, ומייקר את שם האלילים וכו'. והרמב"ם ז"ל (הלכות סנהדרין פרק כו הלכה ז) כתב, שהוא מרים יד בתורת משה רבינו ע"ה. וזה לשון הרמב"ם שם הרי זה רשע וכאילו חירף והרים יד בתורת משה רבנו. וכן פסק בשלחן ערוך חשן משפט (סי' כו סעיף א), ולא מצאנו ביטוי קשה וחריף כזה בשאר איסורים, ואפילו באיסורי כרת. שלא אמרו, האוכל חמץ בפסח, או האוכל חלב, הרי הוא מרים יד בתורת משה רבינו ע"ה. והטעם כי כבודה של התורה וכבוד המקום ברוך הוא תלויים בזה, שענין המשפט מראה וקובע את מה מחשיבים ומעריכים באמת, שכל אדם מחפש משפט צדק, ובשומו את משפטו וענינו בפני הערכאות, הוא מחלל את השם, שמצהיר בזה באמירה ובעשיה, שאינו מחשיב דין תורה ואינו סומך עליו, והוא חילול השם והרמת יד בתורת משה רבינו ע"ה, ועוד שמייקר ומחשיב את האלילים, ואויבינו פלילים, ושתים רעות הן, שתים שתוצאותיהן רבות ואחריתן מי ישורנו.

ולא בכדי אמר הנביא ישעיהו ע"ה בנבואתו (ישעיהו א, כו), ואשיבה שופטיך כבראשונה, ויועציך כבתחלה, אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה. אבל עד אז, דהיינו כל זמן שמשפט אחר שולט ומכריע הדינים, עדיין לא יקרא לך "עיר הצדק", ולא ראויה לתואר "קריה נאמנה". וכל כך חשוב הדבר, עד שחז"ל קבעוהו כאחת הברכות בתפלת שמנה עשרה שמתפללים ג"פ ביום, השיבה שופטינו כבראשונה, ויועצינו כבתחלה, ויש לשים לב למה שהוסיפו כאן אנשי כנסת הגדולה עוד ענין והוא, והסר ממנו "יגון ואנחה", ואמרו המקובלים שיגון, הוא המלאך הממונה על הרע והסטרא אחרא הנקרא ס"מ-א"ל. ואנחה, היא הנוקבא של הסטרא אחרא, (וכתוב בזהר חדש, והובא בדברי אור החיים הקדוש פרשת ויחי, בפסוק אסרי לגפן עירה, ולשרקה בני אתונו, שהנקבה של הסט"א קשה וחזקה הרבה יותר מהזכר של הסט"א, ע"ש בדבריו הנפלאים ותרוה נחת). ואין זה פירוש בעלמא אלא שקבוע הוא עפ"י רבינו האר"י ז"ל, לכוין בזה כשאומרים "והסר ממנו יגון ואנחה". וצריכים להבין הקשר של ענינים אלו עם השבת המשפט על מכונו כבתחלה.

והנראה בזה בעה"ו, שכיון שענין הגאולה הוא קודם כל כילוי הטומאה והרע מן העולם, "והרשעה כולה בעשן תכלה". ואחרי זה מתגלה כבוד ה' בכל אורו והדרו, ואור חדש על ציון יאיר, אור הבהיר שיאיר בבא משיח לישראל, אחר כלות הרשעה כענן, ונסו צלליה, תפול ולא תוסיף קום, ובודאי שיש דברים חשובים יותר בענין זה, וכמו שבמצות, מצות ת"ת נחוצה וחשובה לקרב הגאולה יותר מכולם, כן בסילוק הרע יש רע שהוא מעכב יותר רח"ל. ומסדר ברכה זו אנו למדים, שהענין הזה תלוי במשפט השולט בעם ישראל, וכל זמן שאוחזים במשפט הגויים והאלילים, ודוחים משפט תוה"ק, עדיין לא הסירו ידם מהסטרא אחרא, ולא ראויים לתואר "קריה נאמנה", ולא לתואר "עיר הצדק". וידוע דלא יסורו הס"מ ופלונית הרשעה, עד שיתגלה קץ משיחיה, ואז יבולע המות לנצח, שהוא היצר הרע הוא השטן הוא מלאך המות, שהוא הוא הס"מ הנז' ונוקביה, ורק ביום ההוא יתקע בשופר גדול, אז יבולע המות לנצח, ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, והרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ. והנה המתבונן בברכה זו בעיניו יראה שחכמינו ע"ה, תלו הסרת יגון ואנחה, הן הם הסטרא אחרא וחילותיה מקרבינו, בהשיבה שופטינו כבראשונה וכו', ועל ידי זה, והסר ממנו יגון ואנחה.

וחשבתי בעניותי שכל זה למדו מהפסוק בישעיה (לה, י), ופדויי ה' ישובון, ובאו ציון ברנה, ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו, ונסו יגון אנחה. והמביט אל דברי נבואה זו, יראה שמבאר את שלבי הגאולה משלב לשלב מתחילתה ועד השלמתה. ותחלתה היא שיבת ציון, שהוא קיבוץ גלויות, וזה הוא, "ופדויי ה' ישובון". ולא אמר בשלב זה שישובו ברנה ובשמחה, משום שיש בה קשיים רבים, וכמאמר רש"י ז"ל (סוף פרשת נצבים דברים ל, ג) על הפסוק ושב ה' את שבותך, שהיה צריך לומר והשיב ה' את שבותך. ופירש שהקב"ה הכתיב שיבה לעצמו כביכול כאילו הוא שב, כי עמו אנכי בצרה, ובכל צרתם לו צר, ועוד שגדול יום קיבוץ גלויות ובקושי, כאילו שהקב"ה אוחז בידו של כל אחד ואחד ומשיבו לאה"ק, וזהו ושב ה' וגו'. ע"כ אמר רק "ישובון". ובעינינו ראינו ועל ראשינו עברו הקשיים הללו, שארץ ישראל נקנית ביסורים. אך שמחת ישוב הארץ המתיקה את הכל בחלב ודבש. והשלב השני יש בו עליה, ובאו ציון ברנה, שאחר השיבה לציון, יתישבו ברנה וישמע קול ששון וקול שמחה וגו'. אך עדיין חסרה שמחת עולם, שהיא שמחה בתורה ובעבודת ה'. שכל השמחות של הצלחות העוה"ז והנאותיהם, אינם בגדר שמחת עולם, אלא שמחה זמנית בלבד, כי אין להם אלא שעתם, שכל עניני העולם הזה זמניים הם, ובני חלוף הם, וכשהם חולפים גם שמחתם מקדימתם וחולפת, והיו כלא היו. שהמורם מהם כיוצא בהם. אבל כשיבואו ויתישבו באה"ק, וישובו אל מקורות מים חיים למעינות התורה, לשאוב מהם חלב ודבש בהנאה אמיתית שאינה חולפת, אז מגיע השלב השלישי, "ושמחת עולם על ראשם". ואחריו נאמר, "ששון ושמחה ישיגו, ונסו יגון ואנחה". וכאן לכאורה היה לו לומר בהיפך, ונסו יגון ואנחה, ואח"כ יאמר ששון ושמחה ישיגו, בבחינת, סור מרע ועשה טוב. ולמה הפך את הסדר. ואולם כאשר נעמיק להתבונן בדבר, נראה שאכן זה הסדר הנכון, ששון ושמחה ישיגו, שהם השמחה בקיום המצות ובעבודת ה'. שזהו ששון ושמחה ישיגו, שישיגו השמחה הפנימית שבכל מצוה ומצוה, והשלב האחרון בגאולתנו הוא "ונסו יגון ואנחה", שהם ס"מ ונוקבא דיליה, ובזה הרשעה כולה כעשן תכלה. ביום ההוא יודע לה' יום אחד, ויכירו וידעו כל באי עולם באחדותו וייחודו של הקב"ה. וזה ענין של בלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים.

וכל זה תלו לנו חז"ל ברוח קדשם, בהשבת משפט התורה על כנו. באומרם, השיבה שופטינו וכו', והסר ממנו יגון ואנחה. שכאמור זה השלב האחרון של הגאולה, והוא השלמת תיקון כל העולמות, שאז תתגלה אחדותו במושלם בהסרת יגון ואנחה והרשעה כולה כעשן תכלה, שהרע יכלה עצמו, ונשגב ה' לבדו ביום ההוא.

וכבר כתב קדוש ה' הרמח"ל זיע"א, בסוף ספרו דעת תבונות, שככל שיתקרב זמן הגאולה, הרע יגדל יותר ויותר, ויגדל ועוד יגדל, ויגדל עוד עד שיכלה את עצמו. ואנשי כנסת הגדולה כשקבעו את מטבע התפלה, שהם דברים העומדים ברומו של עולם, שכל מלה וכל אות, יש בה תהומות של עומק והררי חכמה נשגבה, קבעו את המלים הללו, "והסר ממנו יגון ואנחה", שהן הם השלב האחרון לגאולתנו, בתפלת השיבה שופטינו כבראשונה, ללמוד וללמד ולְהִוַדַע, שהמאבק הקשה ביותר שיהיה לקראת סיום גאולתנו והשלמתה יהיה על ענין המשפט, אם התורה תקבע ותנהיג אותנו, או שמא ח"ו אויבינו פלילים, ולכן קבע הרמב"ם ז"ל ונפסק בש"ע, שהוא מרים יד בתורת משה רבינו ע"ה. וישמע כל מי שיראת ה' נוגעת בלבו אפילו מעט, וימשוך ידו מהרע, ולא ירים ידו בתורת משה רבינו, ויהיה אשר יהיה לא ידון ולא יתדיין אלא בדין של תורתנו הקדושה, אצל יראי ה' וחושבי שמו באמת. ויהיה חלקו עם מקרבי ישועת ה' ברחמים.

וידועים דברי רבינו יצחק עראמה ע"ה בספר העקדה (שער מו), דמה שאסרו חז"ל להתדיין בערכאות, ואפילו בדבר שהערכאות דנים אותו כדיננו ממש אסור. הרי זה דומה, לגוי ששחט עוף טהור, בסכין חדה וחלקה שבדקו אותה מומחים כדת וכדין, ושחט את שני הסימנים כהלכתם, וגדול עומד על גביו, ורואה שהכל נעשה עפ"י ההלכה, מבלי לסטות אפילו כחוט השערה, שבודאי שאותו העוף נבלה, משום שהשוחט אינו בן ברית. ה"נ גם אם שני בעלי הדין יהודים כשרים, והשופט הערכי דן דינם כדין תורה, הרי הכל פסול ואיסור הערכאות עומד במקומו בכל חומרתו. וההולך שם עובר על לפניהם ולא לפני ערכאות, והרי הוא מרים יד בתורת משה רבינו ע"ה.

ועיין בכלי יקר כאן, "לפניהם ולא לפני גויים", ואפילו בדין שהאומות דנים כישראל, וע"ש שהביא דברי המדרש (ראה במדב"ר יב, יז), על כסא שלמה המלך ע"ה, שהיו בו שש מעלות, והיה כתוב על הראשונה, לא תטה משפט, ועל השניה לא תכיר פנים, ועל השלישית, לא תקח שוחד, ועל הרביעית, לא תטע לך אשרה, ועל החמישית, לא תקים לך מצבה, ועל הששית, לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום, וע"ש שתמה בכל זה, וגם בסמיכות של המזבח והמשפטים, ועוד רבות והאריך מאד לבאר ענין הענוה וההתבטלות, שבלעדיה לא יושלם המשפט, ועוד האריך מאד בכל זה, עיין שם בדבריו הנעימים, ישמע חכם ויוסיף לקח.