וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם: (לא, יג)

רש"י ע"ה כתב, "ואתה דבר", ואתה אעפ"י שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן, אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה. והכונה היא מהסמיכות של שבת לפרשת המשכן. והנה רש"י כתב עוד בהמשך פסוק זה, אך את שבתתי תשמרו, אעפ"י שתהיה רדופין בזריזות המלאכה, שבת אל תדחה מפניה, כל אכין ורקין, מיעוטין, (ןמקורו בר"ה יז, ב) למעט שבת ממלאכת המשכן. עכ"ל.

ובשפתי חכמים (אות ו') עמד על כך שבתחלה הפסוק מיעט שבת ממלאכת המשכן מהסמיכות, ואח"כ מיעטו מתיבת "אך". ותירץ, שתחילה מיעטו מעבודת צבור שלא יוציאו ולא יביאו נדבותיהם למשכן בשבת. ואח"כ מיעט גם ליחידי שלא יעשה באומנות תיקון המשכן וכליו בשבת. ע"ש.

ועדיין צ"ל למה לא יספיק מיעוט אחד לכלל ולפרט, והרמב"ן ז"ל הקשה על רש"י שאמר שבתיבת "אך" מיעט מלאכת המשכן, אדרבה אם תמעט מלאכת המשכן, א"כ יהיה מותר לעשותה בשבת, דהמיעוטין בכל מקום למעט ממה שמצווה בו. ע"ש. וגם האוה"ח הקשה כן.

וראיתי לרבינו אוה"ח הקדוש, דמפרש דאך למעט, שמחללין שבת לצורך חולה שיש בו סכנה, וכמ"ש ביומא (פד, ב). ודקדק באומרו "שבתותי" לכלול כל הנקרא שבת, בין שבת בראשית ובין יום הכיפורים, ובין שאר המועדות, וגם לחלל שבת אחר שבת, ולא יאמר כבר חיללתי עליו שבת אחת, אלא הוא בהיתר עד שיצא מכלל סכנה. ע"ש. ולפי דברי קדשו אתי שפיר הכפילות שמלאכת המשכן אסורה בשבת נלמד מהסמיכות של שבת למלאכת המשכן, ומתיבת "אך" לימד על חולה שיש בו סכנה שמחללים עליו את השבת. אלא שצריכים להבין למה כתב דין זה שפיקוח נפש דוחה שבת כאן דוקא. ואולי בא לחדש דאעפ"י שלימדנו כאן שאין קדושת המקדש דוחה שבת. עם כל זה קדושת חיי האדם כן דוחה את השבת, ואפילו שבתות הרבה. ללמדנו חשיבות חיי האדם בעולם.

עוד רמז למה שפסקו האחרונים, שאם אמדו את החולה שצריך רפואה לשמנה ימים, אין אומרים שיחללו עליו רק שבת אחת, אלא יעשה מיד אעפ"י שמחללים עליו שתי שבתות לכן אמר, אך את שבתותי.

עוד כתב שרמוז כאן הטעם, שמחללים עליו שבת כדי שישמור שבתות הרבה, וזה אך למעט שמותר לחלל על החולה, משום שבתותי שישמור שבתות הרבה, וע"ש עוד באריכות בדבריו הנעימים ותרוה נחת.

והנה כבר כתבתי שהשפתי חכמים (אות ו') מבאר דהסמיכות מלמדת שהצבור לא יחלל שבת, כמו בהבאת התרומה, והמיעוט ד"אך" בא למעט גם יחיד שלא יעשה מלאכה למשכן בשבת, ועוד הוסיף דבראשון ממעט הבאת תרומה שאינה מלאכת המשכן ממש, אלא רק הכנה לה, ואך ממעט גם מלאכת האומנים שהיא קרובה לעבודה, הוה אמינא שתדחה שבת כמו העבודה עצמה, קמ"ל אך למעט גם את זה. ע"ש.

ולי אנא עבדא נראה בדקדוק בדברי רש"י, דלא קאי על יחיד ורבים ולא על החילוק בין הבאת תרומה ובין עצם מלאכת המשכן, שהרי בתחילה כתב, ואתה דבר אל בני ישראל, אע"פ שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן, אל יקל בעיניך לדחות את השבת וכו'. הרי מדגיש בפירוש שמצוה ומזרז למשה שאותו ציוה ה' לצוותם על מלאכת המשכן, שלא יקל בעיניו לדחות השבת, ולכן כתוב "ואתה".

ואח"כ כתב, אך את וכו', אע"פ שתהיו רדופין בזריזות המלאכה, שבת אל תדחה מפניה וכו'. כאן מדבר על המצווין ועושין. ואין חילוק בין סוגי המלאכה ולא בין יחיד העושה מלאכה ובין רבים העושים, רק נראה שמחלק בין המצוה לעם, ובין העם המצווים ועושים, וצריך להבין למה צריך להזהיר למשה וגם לישראל בנפרד, ועוד למה בכלל מזהיר, ומהיכי תיתי שיעבדו בשבת עבודת המשכן. ואפשר דידע הקב"ה שיש למשה וגם לישראל התלהבות דקדושה במצות עשיית המשכן וכליו, שעל ידו תשרה שכינה בישראל, וידע ישראל וידעו כל באי עולם שנמחל להם לישראל עון העגל, וכי אסף ה' את חרפתנו. והיו ששים ושמחים להזדרז לעשות רצון קונם, ולהדבק ביוצרם בהשרותו שכינתו בתוכם בידוע ובגלוי לעיני כל העמים, וביום ההוא יודע כי יש לו לה' עם אחד בלבד. ועל צבאם היה משה רעיא מהימנא הנאמן לצאן ה' ולא לטובת עצמו, ואשר ע"י נעשו כל ההכנות מתחילת דיבר ה' בו, באמור לו בא אל פרעה, ולכל האותות והמופתים עד מעמד הר סיני, וכאשר בׂשש לבא, ונעשה העגל שִׁבֵּר משה את הלוחות, והלוחות מעשה אלהים, והמכתב מכתב אלהים חרות על הלוחות, כי אמר משה, לא יאות לנו להיות בידינו לוחות התורה מעשה אלהים, כאשר העם עשה עגל ה' יצילנו. וה' הסכים על ידו, וא"ל יישר כחך ששברת. וכגודל ועומק הצער שלו בזה, כן תגדל שמחתו על מצות עשיית המשכן, ואש שלהבת קדש בלבו בוערה, כי זה לעומת זה ציוה ה' לטהרה, וה' יתברך אומר לו, אע"פ שהפקדתיך לצוותם על בנין המשכן להשראת שכינה בישראל, אל יקל בעיניך לדחות את השבת, אלא תכבוש ההתלהבות דקדושה היוקדת בקרבך, וצוה אותם שלא יעסקו במלאכת המשכן בשבת. ועוד חזר והזהיר לבני ישראל למעט מלאכת המשכן מיום השבת, ואמר להם, אע"פ שתהיו רדופים בזריזות המלאכה לרוב אהבת ה' והרצון לדבקה בו שישרה שכינתו עליכם, לעיני כל העמים, ויפה שעה אחת קודם, אפ"ה שבת לא תִּדָחֶה ח"ו. אלא תכבשו רצונכם, אפילו שהוא מצד הקדושה לא תתנו להתלהבות להעבירבם על מצות השבת.

ונתן טעם כאמור, כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם, לדעת כי אני ה' מקדישכם. ואין ערך למשכן אם לא יהיה האות הזה שהוא מחיה ומקיים את עם ישראל, שהיא נשמתם הטהורה של אומתנו, וממנה יונקים הקדושה הפנימית.

ועוד יש לפרש עפ"י מה שכתבו לי לפני שנים רבות בשם ספר חכמה עם נחלה, שכתב לפרש מאמר חז"ל בשבת (קיח, ב), א"ר יוחנן א"ר שמעון בר יוחאי, אלמלא שמרו בני ישראל שתי שבתות מיד הם נגאלים, ושאל למה דוקא שתי שבתות, ופירש דשתי שבתות אחת כנגד זכור ואחת כנגד שמור. זכור, לזכור ולהזכר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, שזה שרש האמונה. ושמור לשמור מכל מלאכה, והוא יסוד הבטחון בה', שמתוך בטחון שבוטח בה' שהוא הזן והמפרנס לכל, והוא המקיים לכל חי, מתוך ביטחון זה מניח מלאכתו ולא יעשנה אפילו יתנו לו כל הון דעלמא. ושני אלה קשורים זה בזה ולא יפרדו לעולם, דלא שייך בטחון בלי אמונה, ואין האמונה הופכת למעשה אלא ע"י הבטחון, וע"כ שמור וזכור בדבור אחד השמיענו אל המיוחד, שאין להפריד ביניהם כלל, והנה שני בתי המקדש נחרבו על שעברו על שני יסודות אלו, בית ראשון בעוון ע"ז שעקרו האמונה, ובית שני בעון שנאת חנם שנובעת מחוסר בטחון בה' שמי שבוטח בה' שהוא מוריש ומעשיר משפיל ומרומם ובידו, הכל לא יבא לקנאה בהצלחת חברו, וכשאין קנאה אין שנאה. ואם ישמרו שתי שבתות אחת כנגד זכור ויתקנו האמונה, והאחת כנגד שמור ויתקנו הבטחון, מיד הם נגאלין. וקיצרתי כאן כי כבר כתבתי בזה בענין עשרת הדברות.

ואולי משום זה הסמיך פרשת עשיית המשכן לשמירת שבת, דהא בהא תליא. דקיום המקדש תלוי, בשמירת שבת, ולזה ציוה למשה לאמר, ואתה דבר אל בני ישראל לאמר, אך את שבתותי תשמורו, ותלה קיומו של המקדש והשראת שכינה בישראל, בשמירת השבת, שהיא מקור הברכה וממנה מתברכים כל הימים, והיא מקדשת את העולם, כי ה' יתברך קידש את יום השבת, ונתן היום הקדוש לעם הקדוש, היום הנבחר והמבורך מכל הימים ומקודש מכל הזמנים, לעם הנבחר מכל העמים, והוא מקודש בקדושת עולמים, וכדי לגלות אהבתן וקדושתן של ישראל לעיני כל העמים נתן לנו מצוה זו. ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. וקיומו תלוי בשבת, וע"כ לא יעלה בדעת שהכנתו תדחה את השבת. ורמז בתיבת "אך" שהוא חסרון שאם יגרמו עוונתיהם של ישראל ויחסר מהם המקדש, את שבתתי תשמורו, שע"י שמירת שתי שבתות כנ"ל מיד הם נגאלין. כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם, לדעת כי אני ה' מקדשכם. וזה כנגד שבת ראשונה שהיא "זכור" לתקן יסוד האמונה, שזה מתקן עוננו בבית הראשון, ואח"כ אמר (בפסוק הסמוך), ושמרתם את השבת, כי קדש היא לכם, מחללה מות יומת, כי כל העושה בה מלאכה, ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמיה. וזה כנגד "שמור", שהראשון מדבר בחיוב, וזה בא לשלול כל מלאכה ולהראות עונשה החמור, והיא מכוונת לשמור, שהוא לשמור מעשיית מלאכה, והיא מתקנת יסוד הבטחון, שבזה מתקנים עוונותינו שבזמן בית שני וכנ"ל, וכשמתקנים שתי היסודות הללו, מיד נגאלים, וזוכים לעולם שכולו שבת.

וחזר וכלל את שני הדברים של שמור וזכור, ביחד בפסוק הסמוך (טו), ששת ימים יעשה מלאכה, וביום השביעי, שבת שבתון קדש לה', כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת. ובזה בא לאפוקי שלא לחשוב ששתי השבתות האמורות, יהיו שונות זו מזו, באחת מהם נעסוק בזכירה, ובשניה בשמירה, אלא שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו, ושתיהן יחד השמיענו אל המיוחד בבת אחת ממש, ללמדנו שאין שום אפשרות להפריד ביניהם בשום זמן ובשום פנים ח"ו, וע"כ אחר שאמר בפסוק י"ג את כל הצדדים החיוביים של השבת וערך קדושתו ותועלתו לעם ישראל, ובפסוק י"ד אמר גודל חומרתו ועונשו של המחלל שבת, חזר בפסוק ט"ו וכלל שני הדברים בפסוק א', וה' יזכנו לעולם שכולו שבת בב"א.