רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה, וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה, לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחשֶׁת: (לא, ב-ד)

כתב הרמב"ן ז"ל, ראה קראתי וכו', ולכן אמר ה' למשה שיראה הפלא הזה, וידע כי הוא מלא אותו רוח אלהים לדעת כל אלה בעבור שיעשה המשכן וכו', ולכבודו בראו, כי הוא קורא דורות מראש. (ישעיה מא, ד) וכו'. ועוד אמרו (ברכות נה, א), יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ. והענין כי המשכן ירמוז באלו, והוא היודע ומבין סודו. עכ"ל.

ועפ"י דברות קדשו של רבינו הרמב"ן ז"ל יובן היטב מה שאמר הכתוב להלן (פסוק ו) ובלב כל חכם לב נתתי חכמה. ואמרו במסכת ברכות (נה, א) על הפסוק (דניאל ב, כא), יהב חכמתא לחכימין, שאין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה. ועיין באוה"ח הקדוש כאן שמפרש בזה מה שאמר הכתוב, ואמלא אותו בחכמה ולא אמר חכמה, דהיינו בחכמה שיש בו (כבר), אוסיף למלאתו יותר, וכן בתבונה וגו'. עכ"ל.

ובאמת בתרגום יוב"ע כתב, ובלב דכל חכימי ליבא אוסיפית רוח חכמתא. משמע שיש בו כבר, וה' הוסיף לו. אבל אונקלוס תרגם, יהבית חכמתא. אך י"ל דהכל ענין אחד. דהגם דבעינן שיהיה בו חכמה ועל זה ה' מוסיף ונותן לו עוד, (וכדרך ששאל אלישע לאשה מה יש לך בבית, ואמרה אין לשפחתך כל כי אם אסוך שמן, וע"ז שרתה הברכה, דבעינן שיהיה דבר מה שתחול עליו הברכה, וה"נ מי שיש בו חכמה ה' מוסיף לו עוד), אך גם מה שיש בו, הלא מה' ניתן לו, ולזה ירמזון דברי הרמב"ן ז"ל שה' קורא דורות מראש, שרצה שיעשו משכן ולכבודו בראו לבצלאל עם חכמה שיהיה מוכן לזה, ועתה הקב"ה מוסיף לו ומשלימו בחכמה ובתבונה ובדעת, שיוכל לעשות הכל כראוי וכרצונו יתברך.

ועם כל זה בעינן השתדלות והכנה מדיליה וגם התגברות לנצל חכמתו לעשות רצון בוראו, דאם לא ישתדל ויתאמץ בעמל המחשבה וההתבוננות להעמיק במחשבתו, לא יזכה לחכמה העליונה, וגם אחר שיש לו חכמה גדולה, הנה כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, וכמה חכמים ניצלו את חכמתם להרוס ולהשחית רח"ל, ולעניני תאוות רעות לבלות העולם ולאבד ההזדמנות של החיים, שה' נתן לנו לעובדו ולדבקה בו.

ואולי לזה יכוונו דברי רש"י ז"ל כאן. שכתב: בחכמה, מה שאדם שומע דברים מאחרים ולמד, והוא כדברי המשנה באבות (פ"ד משנה א) איזהו חכם הלומד מכל אדם שזה דבר שמצריך התבוננות והכנה, שבטבע האדם להחשיב עצמו כל כך שאינו צריך ללמוד מאיש, והחכם גובר על מדתו ומטה אזנו לשמוע וללמוד, וגם מזדרז ולא מתעצל, והולך ושומע ומשנן ולומד.

עו"כ רש"י ובתבונה, מבין דבר מלבו מתוך דברים שלמד. והוא ג"כ עמל משלו שעמל ומתיגע לנתח את הדברים שלמד ולחלקם לחלקים, ולבחון כל פרט מכל צדדיו לראות אם יש לו עוד מה להוציא מזה, ולחבר לחלקים אחרים להשלים חכמתו. וכשהוא משתדל באלו ביגיעה רבה ועמל כראוי, הקב"ה נותן לו חכמה ומשלים חסרונותיו.

עו"כ רש"י, ובדעת, רוח הקדש. עכ"ל. וידוע שדעת הוא חיבור כמו וידע אדם (בראשית ד, כה), ועוד, והיינו שהאיש אשר אלה לו לעמול ביגיעה רבה להשיג חכמה ותבונה, ויודע שאינם משלו אלא הכל מהקב"ה דהוא יהיב חכמתא וגו', ואליו נושא את עיניו בתחנוניו, ואחר כל העמל אם לא משיג בוכה ומתחנן לפניו, בזה הוא מתחבר ונדבק בשכינה, וכשיש חיבור אמיתי יש גם שפע גדול שניתן לו מאתו יתברך, ולזה יקרא רוח הקדש. וזה משלים את הכל.