וְהַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לְךָ לַה', אִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ וְנִכְרַת מֵעַמָּיו: (ל, לז-לח)

פירש"י "במתכונתה", מנין סממניה. קדש תהיה לך לה', שלא תעשנה אלא לשמי. ע"כ. והרמב"ם ז"ל (הלכות כלי המקדש פ"ב ה"ט) כתב, העושה קטורת מאחד עשר סמנין אלו, לפי משקלות אלו כדי להריח בה, אע"פ שלא הריח חייב כרת על עשייתה במזיד, ובשוגג מביא חטאת קבועה, אע"פ שלא עשה המשקל כולו, אלא חציו או שלישו, הואיל ועשה לפי משקלות אלו חייב כרת. עשאה להתלמד או למוסרה לציבור פטור. הריח בה ולא עשאה אינו חייב כרת, אלא דינו כדין כל הנהנה מן ההקדש. עכ"ל.

ורבינו בעל אוה"ח הקדוש כתב, לא תעשו, פירוש אפילו שלא להריח אסור בלאו, אבל בכרת דוקא להריח, ולזה לא רשם תנאי להריח בפסוק זה (ל"ז) אלא בפסוק (ל"ח) שהזכיר בו עונש כרת. עכ"ל.

ואולם מלשון הרמב"ם ז"ל הנזכר לא נראה דס"ל לחייב בלאו אם עשאה שלא להריח בה. שהוא ז"ל כתב דאם עשאה להריח בה, במזיד חייב כרת, ובשוגג חטאת. ולא הניח מקום לזה שעשה שלא להריח בה. ועוד שסיים דאם עשאה להתלמד או למוסרה לצבור פטור. ולכאורה כל שעושה שלא להריח, בע"כ הוא או להתלמד, או כדי למסור לצבור, דלאו בשופטני עסקינן שעושים בלא מטרה, וא"כ למה פטור, אם בשלא להריח חייב חטאת. וצ"ע ויישוב.