וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר, וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, וְקִדָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ וְשֶׁמֶן זַיִת הִין: (ל, כב-כד)

מׂר, כתב הראב"ע ז"ל שהגאון תרגמה מושׂ'ק, והנה איננו מן העצים, אע"פ שיש לו ריח טוב, אולי בעבור זה הפרידו הכתוב מהבשמים, כי כתב (שה"ש ה, א), אריתי מורי עם בשמי, והנה הוא מלוקט, ואומרים המביאים אותו, שהוא נעשה בגרון הצבי, והנה כתוב וידי נטפו מור, אולי כן הוא בהיותו לח. עכ"ל.

והרמב"ן ז"ל כתב שהסכמת המפרשים והרמב"ם ז"ל (בהלכות כלי המקדש פ"א ה"ב), שהמור הוא הנקרא מוס'ק. והזכיר דברי הראב"ע ז"ל (בגירסא שונה במקצת). והוסיף הרמב"ן ז"ל, ויתכן שיאמר "אריתי מורי" בעבור כי הוא דם נצרר בבטן החיה הדומה לצבי, הידועה בארץ הודו, ובלכתה בין השיחים בימי החום הגדול מגרדת בנפח ההוא, והדם יוצא דרור, ולוקטים אותו מן האחו. ואמר (שה"ש ה, ה),וידי נטפו מור, כי הכתוב ידמה ריחו כאילו ידיו תיטופנה מריח ההוא נטפי מים. עכ"ל.

והנה גם הראב"ע ז"ל הסכים שהוא המוס'ק, אלא שמפרש שבהיותו לח ומחזיקים אותו ביד הוא נוטף מבין אצבעותיו כמו כל נוזל, ולזה אמר הכתוב, וידי נטפו מור. והרמב"ן מפרש שלעולם הוא גוש ולא נוזל, ומה שנוטף מידי המחזיק אותו, הוא הריח של המור, שהוא ריח חזק, ולא עצם המור.

הרמב"ן ז"ל הביא גם דברי החולקים (הראב"ד ז"ל, בהל' כלי המקדש שם) שתמה איך יכנס בקטורת ובשמן המשחה דם חיה טמאה. וכתב הרמב"ן ז"ל שגם זו אינה קושיא, כי הלחות ההיא הנאסף בה מרוב הדם ויזוב ממנה בחייה, אין בו לא טומאה ולא מיאוס. ופירשו (הראב"ע בפירוש הקצר והרד"ק בספר השרשים שרש דרור) [מׂר דרור], דרור מלשון חופשי, שיהיה חופשי מן הזיוף ומן התערובת, ואולי הכונה שיוקח מן הצבי ההוא בהיותו חפשי מתהלך בין ערוגות הבשמים ומתענג כרצונו, כי כאשר ילכד ויעמוד ברשות אדם לא יעשה מור כי אם מעט, ואינו מבושם.

עו"כ הרמב"ן דעם כל זאת נראה לו שהמור אינו מוס'ק, שאמרו במדרש חזית (שה"ש ד', י"ד) מור, אינמרנו'ן, והמוס'ק זה שמו גם בלשון חכמים, וכמ"ש בברכות (מג, א), חוץ ממוס'ק מפני שהוא מין חיה, וכן בירושלמי שם (פ"ו ה"ו) בר ממוסק'ים, וכתב בעל הערוך כי כן שמו בלשון יון, וע"ש עוד מזה באורך.

ועל כל פנים מודה הרמב"ן ז"ל דאפשר שיהיה מוס'ק ואין בו איסור, ואפשר שיהיה בשמן המשחה ובקטורת, הגם שהוא עשוי מדם חיה, ולא כהראב"ד ז"ל אלא כשיטת רוב הראשונים, ולא נחלק הרמב"ן ז"ל אלא בפירוש המלה מור, אבל מצד הדין פשיטא ליה להתירו. וכן שמעתי מזקני הדור הקודם שמכירים את המוס'ק, ויש שקראוהו אל - ענב'ר, והיה ריחו מופלא ומשתמשים בו העשירים לבסם בתיהם, וגם לתת טעם במשקאות.

ובתשובה שכתבתי בענין חומרים המופקים מעורות של בהמות טהורות שהן נ"ט, ומעבדים אותם בחומרים חריפים עד שנפסלים מאכילת כלב, והארכתי שם בדברי המתירין את הג'לאטין, והיא נדפס'ה בשו"ת שמע שלמה ח"ה (חיו"ד סימן י"ב), וע"ש באות ו' ד"ה עו"כ שם, שהזכרתי שהפוסקים הזכירו את "המוס'ק" שהובא ברבינו יונה ז"ל, והביאו הרא"ש ז"ל (פ' כיצד צולין סימן ל"ה) שנמצא בצואר של חיה ידועה, שמתקבץ שם מן הדם ונעשה כחטוטרת בצוארה, ונותן ריח טוב וגם טעם לשבח בתבשיל ובמרקחות, והתירו אותו משום דהוי פירשא בעלמא. ואע"פ שעיקרו דם אזלינן בתר השתא. וכמו חתיכת איסור שנפלה בדבש ונימוח דשרי, שדרך הדבש להחזיר מה שנופל בו לדבש. ואע"ג דהרא"ש שם, כתב עליו דצריך ראיה, המעדני יו"ט שם (אות ע') כתב שכן מעשים בכל יום. וכיוצ"ב כתבו התוספות בברכות (מו, ב) ד"ה עד, ושכן כתב בשיירי כנה"ג שמנהג פשוט להתיר, המוס'ק באכילה, ומעשים בכל יום וכו'. וגם הרא"ש ז"ל בתשובה (כלל כ"ד סי' ו') הסכים לרבינו יונה ז"ל, וכן הוא בב"י א"ח (סי' תס"ז) ע"כ.

ועינינו הרואות שכן פירשו הראב"ע בשם הגאון, וכן פירש ופסק והרמב"ם ורוב הראשונים שהמור הוא המוס'ק, והוא ניתן בשמן המשחה וגם בקטורת. וגם הרמב"ן ז"ל מודה בעצם הדין שהוא מותר גמור ודלא כהראב"ד ז"ל. וכנ"ל