וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר, וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחשֶׁת וְכַנּוֹ נְחשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם, וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם, בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַה', וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם: (ל, יז-כא)

צריך להבין הכפילות המרובה בענין הכיור, שכתב בפסוק י"ט ורחצו אהרן ובניו ממנו וגו'. ובפסוק כ' שב ואמר, בבֹאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו. ועוד שילש בפסוק כ"א, ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו. וכל כך למה. ועוד שהרי כבר הקדים בפסוק י"ח, ועשית כיור וגו' לרחצה.

וצ"ל שבפסוק י"ח אמר מה הוא הכיור ומה מטרתו, שזה עתה ציוה לעשותו ועשית כיור נחשת וגו', ואמר לרחצה, וסיים בה, ונתת שמה מים. כלומר, הואיל וייעוד הכיור הוא לרחיצה, על כן תתן שם מים.

ובפסוק י"ט מבאר איזה איברים רוחצים וכיצד, ומי הרוחצים, ואמר, ורחצו אהרן ובניו ממנו, את ידיהם ואת רגליהם, הרי פירש שהרוחצים הם אהרן ובניו, ורוחצים ידיהם ורגליהם, והוסיף תיבת "את", בידיהם וגם ברגליהם, ללמד שצריכים הכהנים לקדש ידיהם ורגליהם בבת אחת, וכמו ששנינו בזבחים (יט, ב), והובא ברש"י כאן.

וכן פסק הרמב"ם ז"ל (בהלכות ביאת המקדש פ"ה הט"ז), כיצד מצות קידוש, מניח ידו הימנית על רגלו הימנית, וידו השמאלית על רגלו השמאלית ושוחה ומקדש, וכל החוצץ בטבילה חוצץ בקידוש ידים, ואינו מקדש כשהוא יושב, שהוא כעבודה, ואין עבודה אלא מעומד שנאמר (דברים יח, ה), לעמוד לשרת. עכ"ל.

ובפסוק כ' כתב דהבא אל אהל מועד בלי קידוש ידים ורגלים חייב מיתה בידי שמים. וזה שאמר, בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו, ומכלל לאו אתה שומע הן, שאם יבואו לאהל מועד בלא רחיצה חייבים מיתה.

עוד אמר בפסוק כ"א, ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו. וזה בא לחדש דלא רק הבא אל האהל בלא רחיצה חייב מיתה, אלא גם העובד עבודה, כמו להקטיר אשה במזבח החיצון, אעפ"י שאין בזה ביאת אהל מועד אם לא רחץ ידיו ורגליו חייב מיתה בידי שמים. ומה שאמר בפסוק כ"א ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו, קאי אסיפא דפסוק כ' שנאמר, או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה', דהיינו מזבח החיצון כדפירש"י ז"ל, ועלה אמר בפסוק כ"א, ורחצו וגו' ולא ימותו. שאפילו שמזבח זה הוא בחוץ, עם כל זאת אסור לשרת ולעשות שום עובדה בלי לרחיצת ידים ורגלים, וחייב על זה מיתה בידי שמים, כדכתיב ולא ימותו.

וכ"פ הרמב"ם ז"ל שם (הלכה א), וז"ל, מצות עשה לקדש כהן העובד ידיו ורגליו ואח"כ יעבוד, שנאמר ורחצו וגו', (הנה הרמב"ם ז"ל תלה הרחיצה בעבודה ולא בכניסה לאהל מועד). עוד כתב שם, וכהן שעבד ולא קידש ידיו ורגליו שחרית, חייב מיתה בידי שמים, שנאמר ירחצו מים ולא ימותו, ועבודתו פסולה, בין כהן גדול בין כהן הדיוט. עו"כ שם (הלכה ג), שאין הכהן צריך לקדש בין כל עבודה ועבודה, אלא מקדש פעם אחת בבקר, ועובד והולך כל היום וכל הלילה שלאחריו. והוא שלא יצא מהמקדש, ולא יישן, ולא יטיל מים, ולא יסיח דעתו. ואם עשה אחת מארבעתן צריך לחזור ולקדש. עכ"ל.

והרמב"ן ז"ל כתב כאן בזה"ל, ועל דרך האמת, בעבור היות ראש האדם וסופו הידים והרגלים, כי הידים למעלה מכל גופו בהגביהו אותם, והרגלים למטה, והם רמז לעשר ספירות שיהיה כל גופו ביניהם, וכמו שאמרו בספר יצירה (פרק ו') כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו ובין אצבעות רגליו, במלת הלשון ובמלת המעור, לפיכך נצטוו משרתי עליון לרחוץ הידים והרגלים, והרחיצה הזאת לקדושה תרגם אותה אונקלוס, (שתירגם ורחצו, ויקדשון). ומן הענין הזה תיקנו רבותינו נטילת ידים לתפלה. שיתכוין לזה כטעם נשיאות כפים. ורחיצה היא המצוה, אבל הכיור צוה בו להזמנה ואינו מעכב ולא למצוה. כי ביום הכפורים כה"ג מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב שהיו עושין לכבודו (כמבואר ביומא מג, ב) אבל למדנו מן הכיור כי צריכה כלי. עכ"ל.

ואולם הרמב"ם ז"ל (בהל' ביאת המקדש פ"ה ה"י), ס"ל דהכיור הוא למצוה רק אינו מעכב, ולא כמ"ש הרמב"ן ז"ל כאן שאינו למצוה. וז"ל שם, מצוה לקדש ממי הכיור, ואם קידש מאחד מכלי השרת, הרי זה כשר, קידש בחוץ עבודתו פסולה, כל המימות הכשרים לטבילה כשרים לקידוש, מי כיור נפסלים בלינה. עכ"ל.

ואולם מ"ש הרמב"ן ז"ל ע"ד האמת, הנה סתם תוך דבריו ענינים נפלאים, ורבינו יוסף חיים ע"ה כתב דענין נטילת הידים הוא, משום שהסט"א אין לה כוח לינוק בגוף האדם משום שהנשמה הקדושה השוכנת בו, אשר אורה גדול, ואין החיצונים יכולים להאחז שם ולינוק, ועל כן הם נאחזים בקצוות שהם קצות האצבעות של הידים והרגלים שהם הקצוות של גוף האדם וסיומיו, ושם הם נאחזים לינוק מן הקדושה שבאדם, וזו הסיבה שבאצבעות גודלים הצפרניים ואנו גוזזים אותם לחלק אדם רשע, ובזה מתמעטת יניקתם, ומשו"כ כתבו שלא להניח הצפרניים שיגדלו למעלה מגובה הבשר, והנה גם הראש הוא קצה של גוף האדם, וגודלים בו שערות וגוזזים אותם. ויש עוד קצה אחד והוא אות ברית סיומא דגופא, וזו הסיבה שנוצר עם תוספת ערלה שאותה כורתים ביום המילה ביום השמיני. וזו הסיבה שגם נוטלים הידים קודם הסעודה וקודם התפלה, להרחיק את החיצונים שלא יינקו מן הקדושה. ובמקדש היו רוחצים ידיהם ורגליהם שהיה בהם כוח להרחיקם גם מן הרגלים, אבל עתה בעוה"ר שאין לנו מקדש ואין לנו כוח להרחיקם גם מהרגלים, על כן נוטלים רק את הידים, מלבד בערב שבת קדש שהארת השבת מסייעת ורוחץ פני"ו (ר"ת פניו ידיו ורגליו), וביוה"כ שאין השטן שולט א"צ נטילה רק למנקיותא. וביום ט' באב לא נוטלים כי אין בנו הכוח להרחיקם אפי' מן הידים, וכל זה טמון וספון בדברי הרמב"ן ז"ל הנ"ל. שהם מעט המכיל את המרובה