וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי. (שמות כ, ו)

בתרגום יונתן בן עוזיאל, ונטיר חסד וטיבו לאלפין דרין לרחמי צדיקיא, ולנטרי פיקודי ואורייתי. ונראה שלא מפרש אלפיים דורות היינו רק אלפיים, אלא כוונתו היא לתרגם "לאלפי דורות", וכמו שעולה מתרגום אונקלוס ג"כ, שכתב "לאלפי דרין". ומשמעותו לנצח נצחים בלי מדה.

ואולם מצינו לרבותינו במסכת סוטה (לא, א) והובאו גם בדברי רש"י ז"ל, דמשמע מדבריהם דהזכות עומדת רק לאלפַיִם דורות, ומזה למדו, שמדה טובה יתירה על מדת פורענות אחת על חמש מאות, שזו לארבעה דורות (על שלשים ועל רבעים לשנאי) וזו לאלפַיִם.

אמנם נראה לענ"ד דלא פליגי, אלא שהתרגומים פירשוה על שכר של העוה"ב שהוא נצחי לאלפי אלפים דורות ולעולם ועד. והגמ' פירשה על השכר של העוה"ז שהוא בבחינת פירותיהם בעוה"ז ולמדו מזה שבא הכתוב ללמד כמה מדה טובה יתירה על מדת פורעניות. ועיין בשפתי חכמים (אות ש'), שכתב דלמעשה אין אפילו אלף דור בעוה"ז, כיון דשית אלפין שנין הוי עלמא, אלא אמר אלפיים, ללמד מדת היתרון שבמדה טובה על מדת פורעניות.

והנה כאן כתוב "עושה חסד לאלפים", אמנם בספר דברים (ז, ט) כתוב שומר הברית וגו' "לאלף דור", ורשב"ם ז"ל פירש, ד"לאלפים", היינו אלף דור, כי הי"ת עושה חסד עם הבנים שלשים ריבעים חמישיים עשיריים מאות ואלפים, שמגיע עד אלף והיינו אלף דור, אבל במשנה תורה שאינו מזכיר לא בנים ולא שלשים, אמר לאלף דור.

והראב"ע ז"ל כתב "לאלפים", וכתוב לאלף דור. ובני אדם יחשבו זאת שאלה, ואיננה. [כלומר אינה שאלה כלל.] כי כן כתוב, אם תשמור מצותי ישמור לך ה' הברית והחסד אשר נשבע לאבותיך. שהם השלשה אבות, וזהו שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור, ובפרשה זו אמר דבר אחר, "ועושה חסד לאלפים", והטעם אין קץ, והוא לעולם ועד, יעו"ש שכתב שיש בזה שני ענינים, האחד, שיעשה הי"ת חסד לאוהביו שתעמוד נשמתם לעולם לאלף אלפי דורות, והשני, שהשם יעשה טוב לבניהם שהם כמותם עד אין קץ, וכמו שאמר דוד (תהלים קג, יז), וחסד ה' מעולם ועד עולם על יריאיו וצדקתו לבני בנים. יע"ש.

נמצא דלגבי הנשמות שהוא גמול העוה"ב, כתב הראב"ע שאין קץ וקצבה לגמול הטוב שהוא עומד וקיים לנצח נצחים. ולגבי הבנים ג"כ גמול הטוב עומד להם עד עולם, אך כמובן שחיי העוה"ז כולו הם קצובים ומוגבלים, והנה כאן ביארה התורה אחד משלשה עשר עיקרי אמונתינו, שהקב"ה מעניש לרשעים ומשלם שכר טוב לצדיקים עושי רצונו. אך לא פירש להדיא את הגמול של העוה"ב, וכבר עמדו הראשונים במקומות רבים על כך, שלא פורש בתורה שכר העוה"ב, (ועיין בכלי יקר בפרשת המנורה משם הראשונים), ומ"מ הוא רמוז במקומות רבים וזה הגדול שבהם, וכנ"ל. ועוד למדנו כאן שהגמול הטוב, אינו כלה לעולם. אך הרע יש לו קצבה, ואחר שהקב"ה מעניש את הרשעים, שב ומרפא אותם, כי לא ידח ממנו נדח, ופעמים שתנקה הנפש רק בעונש הגהינם, ויש שצריך לשוב לגלגול עד ד' פעמים לשלשים ולרבעים, [ויש בזה דעות בהבנת מה שאמר הפסוק (עמוס א, ו), ועל ארבעה לא אשיבנו], אמנם בגמול הטוב הי"ת אינו נותן קצבה, רק מרבה טובו וחסדו לעד ולעולמי עולמים.

עוד נלע"ד לדקדק בפסוקים אלו, שבגמול הרע נאמר פוקד עון אבות על בנים וגו'. ואילו בגמול הטוב נאמר, ועושה חסד לאלפים. והיינו שהעונש בא מאליו, דבעברה שעובר, הוא פותח לעצמו פתח לרעות בהתאם לחטאיו, וכמו שכתוב (ירמיה ב, יט) תיסרך רעתך ובאיכה כתוב (ג, לח) מפי עליון לא תצא הרעות וגו',

ועל כן כשמדבר על העונש אומר, פוקד עון אבות על בנים, שהעון מופקד, ומאליו משפיע רעה גם לבניו הממשיכים ללכת בדרכיו הרעים של האב. אבל כשמדבר בשכר הטוב שינה בלשונו ואמר, "ועושה" חסד לאלפים, שהקב"ה בכבודו ובעצמו משלם שכר טוב ליראיו וגם צדקתו לבני בנים, וזה שנאמר ועושה חסד לאלפים.

ועיין בשו"ת מים חיים להגאון המופלא רבינו יוסף משאש ע"ה, שנשאל על הנוסח ביגדל אם גורסים, "נותן" לרשע רע, או "יותן" לרשע רע, והעלה שגורסים "יותן", וכן אנו גורסים עד היום. ופירש הוא ז"ל דלא מפי עליון תבא הרעה לעוברי רצונו, רק החוטא מקבל את עונשו מעצם העבירה, והעונש בא לו מאליו, להכי אמר "יותן לרשע רע כרשעתו". אבל בגמול הטוב אעפ"י שבעשיית המצוה מושך עליו שפע טוב, מ"מ גדולה מדה טובה, והקב"ה בכבודו ובעצמו נותן לו בעין יפה טובה ורחבה, על כן נאמר, גומל לאיש חסיד כמפעלו. והנותן בעין יפה הוא נותן.

ואחזתי בשולי דבריו ז"ל והוספתי לדקדק בזה, דברשע אמר "כרשעתו", והיינו לא לפי תוצאות מעשיו, רק לפי חטאיו הוא נענש, ותו לא מידי. אבל בטוב נאמר, "כמפעלו". שמשלם לו פירות ופירי פירות. והנה גם כאן מדוקדק, שברע אמר "פוקד עון אבות על בנים", "פוקד", שאינו נמחל בלי תשובה, שהרי אמרו ז"ל (ב"ק נ, א), כל האומר הקב"ה ותרן יותרו חייו רח"ל, אמנם גם אחר שנשאר בחטאו אין הקב"ה מענישו בעצמו אלא העונש ניתן לו מאותם העברות עצמן שעשה, אבל בגמול הטוב כתיב, "ועושה חסד", היינו שהוא יתברך בעצמו עושה לו חסד, ולא לו בלבד, אלא לאלפים, מידו הטובה והרחבה.

ואולם בתרגום יונתן ב"ע כתוב, ונטיר חסד וטיבו וכו'. ואפשר שמלמד שממשיך טובו וחסדו לאלפים, ולא רק שזוכר, אלא גם שומר ועושה. אבל ברע לא תירגם "נטיר", אלא מדכר חובי אבהן וכו'. ואונקלוס תירגם, ועביד טיבו, והוא כאמור.