וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל ה' לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ, וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל ה' פֶּן יִפְרָץ בָּם. (שמות יט, כג-כד)

פירש רש"י ז"ל, "לא יוכל העם", איני צריך להעיד בהם, שהרי מותרין ועומדים הם היום ג' ימים, ולא יוכלו לעלות, שאין להם רשות. "לך רד", והעד בהם שנית, שמזרזין את האדם קודם מעשה, וחוזרין ומזרזין אותו בשעת מעשה. עכ"ל ומקור הדברים בדברי רבותינו במכילתא.

וקשה לנו להבין דברי רבותינו ע"ה, איך יתכן שמשה רבינו ע"ה, משיב לקודשא בריך הוא, לאמר, שישראל כבר מותרין ועומדים, וכי איכא שכחה קמי שמיא, ומה ידע אנוש ומה יחדש ואפי' מבחר היצירה שהוא אבי הנביאים, הלא הכל גלוי וידוע לפני הקב"ה. ועוד, מה משיבו הי"ת לך רד והעד בהם שנית, והו"ל למימר, וכי לא ידעתי וכיוצ"ב.

וראיתי לרבינו הראב"ע ז"ל שכתב, אמר הגאון כי שנים רבות חשב בזה הפסוק, ולא ידע טעמו, עד שראה בספר מוסרי מלכי פרס, שאין רשות לשליח לומר למלך עשיתי שליחותך, עד שיצונו לעשות דבר אחר, אז יאמר לו. ולפי דעתי, בעבור שאמר לו השם פן יהרסון אל ה' לראות, לא ידע משה אם צריך להזהירם שלא יראו, כי כבר הזהירם על הגבול שלא יעברו, אז אמר לו השם לך רד כאשר ציויתיך, שתעיד בהם כי היו צריכים ישראל שיעיד בהם שנית. עכ"ל. וע"ש באבי עזר מ"ש בזה במה שהעיר בדב"ק ויש ליישב.

ולענ"ד כונת הגאון היא, שמשה לא מעיר חלילה על דבר ה', וידע גם ידע שהם שני ענינים, רק משיב שליחותו לאמר, עשיתי ככל מצותך שציויתני. ואין לזה קשר לציווי הזה שהוא ציווי אחר, רק בשעה שהטיל עליו הי"ת שליחות נוספת, אז היתה לו ההזדמנות לומר עשיתי מה שפקדת עלי. ואע"ג שאין ללמוד ממוסרי מלכי בשר ודם, יש כאן ענין עמוק שאין משה רואה את עצמו רשאי לפנות בדבר זה לאמר לה' עשיתי מה שציויתני, והוי כמטריח ומחציף כלפי מעלה, אמנם בעת שהי"ת קראו וציוהו עוד באותו ענין, אז היתה לו ההזדמנות לומר, שקיים מצותו יתברך הקודמת. ואולי כונת הראב"ע ז"ל להוסיף על דברי הגאון, שהואיל ודיבר משה עם הי"ת על הציווי הראשון להודיע שקיים מצותו יתברך, באגב שאל להבין לעצמו, למה צריך עוד להזהירם שלא יראו. והקב"ה משיבו בחסדו שהם צריכים עוד זירוז גדול. והן הם דברי חז"ל שברש"י ז"ל שמזרזין את האדם קודם מעשה, וחוזרין ומזרזין אותו. בשעת מעשה.

והרשב"ם ז"ל כתב, שטעות היא לפרש שמשה אמר אל ה' שכבר ציוה לישראל על הדבר הזה, שהרי מזרזים לאדם בשעת מעשה הגם שזירזוהו על זה קודם, יע"ש. ועוד פסוק שני שאמר לו, "לך רד", ומה בא לחדש, ותירץ בזה"ל, אלא כך אמר לו משה להקב"ה, דרך שאלה, וכך שאל לו, אתמול שלשום אמרת לי שלא יוכל העם לעלות אל הר סיני, כשהזהרת את העם על ידי בהגבלה, אמרת לי השמרו לכם עלות בהר, ועכשיו אתה אומר לי, פן יהרסון אל ה', שמא אתה מוסיף שאפילו להתקרב מעט כדי להסתכל ולראות, אפילו רחוק מן ההר אסור, והשיב לו הקב"ה לך רד וגו', וגם עתה לראות בלא עליה לא אמרתי לך. עכ"ל.

ויש בזה סיוע למה שכתבתי, שהוא לא מקשה ולא מתמיה, רק שואל להבין מצות בוראו ישתבח שמו. ובצירוף דברי גאון, יהיה כמין חומר, שגם את השאלה לא שאל משה מעצמו אלא המתין עד שדיבר עמו ה', וניצל ההזדמנות, להודיע לפניו שעשה השליחות, וכפי שמדת דרך ארץ דורשת, ואז שאל להבין דעת עליון, בשתי פקודות אלו, וכדרכנו למדנו כמה חיזוקים וזירוזים צריכים אנו, בקיום המצות ובלימוד תורת אלהים חיים.