וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'. (יט, ח)

בתרגום ירושלמי תרגמו, ועני כל עמא כחדא בלבהון שלימא, ואמרו וכו'. הנה כאן הראו ישראל אהבתם ודבקותם בה', וכי ראויים הם לכל אשר עשה עבורם, ולמדו להכיר את גדלותו אשר אין לה חקר, וע"כ לא שאלו ולא חקרו, לאמור, מה כתוב בתורה, ואיך תהיה עבודת ה', ומה יהיה מצבנו, ועוד שאלות רבות, אלא קיבלו את עול מלכותו לכל אשר יצוה אותם, באין אומר ואין דברים. ועוד שכל העם ענו יחדיו בשפה אחת ודברים אחדים, ויאמרו, כל אשר דיבר ה' נעשה.

ומצאנו במסכת שבת (פח, א) שהקב"ה ישתבח שמו אומר, מי גילה רז זה לבני, שמלאכי השרת משתמשים בו (שבת פח, א), וצריך להבין מה היא המעלה בהקדמת נעשה לנשמע, אצל העם אשר עין בעין ראו את ידו הגדולה, וזרועו הנטויה, וראו כי מלכותו בכל משלה, ואפס בלתו, והוא משגיח על כל נוצר ונברא בהשגחה פרטית, וקובע מהלכם לעולם, וחכמתו היא הקובעת, ותבונתו בכל נודעת, בלי תוספת ובלי מגרעת, וא"כ מהי המעלה הגדולה בקבלת עולו יתברך, בלי לשמוע ולהבין תחילה, אחר אשר ראו בבירור גמור, שאין מי שיוכל להבין קצות דרכיו, ומה יכול אדם בעודנו בלבוש גשמי המגביל השגותיו הרוחניות, להבין ולהשיג דעת יוצרו, ומה ענין "מי גילה רז זה לבני".

והנראה דמעלת נעשה ונשמע, היא התמימות, לעבוד את ה', בלי חכמות ותנאים, ולא יאמר אדם אם אבין את הצורך שבדבר אעשהו, כי האיש הזה לא יקרא עבד ה' אלא עבד לשכלו והבנתו, וכשישראל אמרו "נעשה ונשמע" קבלו על עצמם עבדות להי"ת לבדו, מתוך התבטלות מוחלטת, שסומכים רק עליו לבדו, ומתוך בטחון בלי גבול, שהוא יעשה הטוב ביותר בשבילנו, כילד קטן ההולך עם אביו, וסומך עליו בעצימת עינים בלי שאלות ובלי תהיות, בכל אשר ילך, והוא בוטח בו בטחון גמור, וע"ז אמר דוד המלך ע"ה (תהלים נה, כג), השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך. שכל כך סומך עליו ית' עד שמשליך את כל יהבו עליו בלי חשבונות, כאדם המשליך חבילה של מוכין ובגדים מהגג לארץ, ואינו חושש שמא יתקלקלו אלא משליך בלי חשבון, כי סמוך לבו בטוח שלא יאונה להם כל רע, וכן הבוטח בה', לא יירא ולא יחת מפני כל, כי בכל דבר שיבטח בו, עדיין יש ממה לפחד, אם יהיה גבור כשמשון, ועשיר גדול או שר ומושל ואפילו מלך, מכל מקום הריהו עדיין מפחד מפני אויבים נסתרים, ומפני חלאים קשים ותאונות, ועוד כהנה וכהנה, ואינו שוקט ובטוח, וככל שירבה כחו כן תרבה חרדתו, וכגודל עושרו גודל דאגתו, ואין שום אפשרות שאדם ישב בטוח ושאנן בשום דרך שבעולם, ורק הבוטח בהי"ת הוא לבדו ישקוט ולא יחרד, כי פחדו מבטל כל פחדים, ואם הוא יושיבנו שקט מי יניענו. כי מרוחמיו הם מרוחמים, ומרוחקיו הם מרוחקים, ואין מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל, ואין מי שיכול לשנות את אשר קבע לעשות. וכשנותן שלוה לאדם הוא שקט שלו ורענן, אבל אם האדם יחפש שלוה לעצמו לא ישיגנה, ומי לנו גדול מיעקב אבינו ע"ה בחיר האבות אשר ביקש לישב בשלוה וקפץ עליו רוגזו של יוסף, והתאבל עליו עשרים ושתים שנים ולא קיבל עליו תנחומים עד אשר הקב"ה שם קץ וסוף לצרותיו.

והנה בני הדור ההוא שקבלו את התורה היו חכמים גדולים, ואין חקר לתבונתם, והן המה האנשים שהיו מסוגלים ללמוד תורה מפי משה רבינו ע"ה, ומי האיש שיכול להבין שיעורו של משה רבינו ע"ה, ומי יכול לשמוע קול ה' ולהבינו, ולא בכדי נקראו אנשי הדור ההוא, "דור דעה", כי לא היה עוד דור דעתן וחכם כאותו הדור, ולחכמים כאלה הוא נסיון גדול להתנהג בתמימות מופלאה, שנדרשים לכוף כל דעותיהם, ולהתעלם מחריפות שכלם, ולא להביט אל עומק מחשבותיהם, ולשים עצמם כעפרא דארעא, וכאיש שאינו מבין, ולא מבחין, ולהרדים כל חושי הביקורת, ולהתעלם מהערותיהם המדברים אל מצפוני לבם באופן ישיר וברור, וזה דבר קשה ביותר. ועל כן היתה מעלתם גדולה ביותר, כשבחרו ללכת בדרך הזאת, של תמים תהיה עם ה' אלהיך (דברים יח, יג). ועל זה הקב"ה אומר "מי גילה רז זה לבני שמלאכי השרת משתמשים בו", כלומר, מלאכי השרת אינם בעלי בחירה, ואין הם משתמשים בשכלם ובחכמתם, כדי לקבוע מה לעשות, אלא כל הוייתם היא לעשות רצון קונם, בלי לערב את דעתם והגיונם, אבל אלו בני אדם בעלי בחירה ובעל חכמה עצומה, ומניחים חכמתם ותופסים אומנות אברהם אביהם שהיה ענק החכמה, וה' אמר לו התהלך לפני והיה תמים (בראשית יז, א), וקיים את זה בכל כחו ובכל נפשו, עד אשר אמר על עצמו ואנכי עפר ואפר, אשר בודאי אינה מליצה בעלמא, שהרי דבר זה נכתב בתוה"ק מפי הגבורה, וכוונת אברהם אבינו בזה היתה פשוטה, שעם כל חכמתו ועוצמת שכלו העצומה עד שאמרו עליו (ע"ז יד, ב), שבמסכת עבודה זרה שלו היה שונה ד' מאות פרקים, ואת כל חכמתו הזו ביטל בפני רצונו יתברך, בביטול גמור ומוחלט, עד שהיה כעפר ואפר שרומסים אותם ודורכים עליהם, ואינם נעלבים, וכך אברהם אבינו נכנע לפני קונהו, לכל אשר יצוהו, ועתה בניו בהכנעה גמורה אומרים לפניו יתברך "נעשה ונשמע". וזה הסוד הגדול, אשר בזכותו נהיו ישראל ראוים לקבל את התורה. וצריכים לומר שבלעדי זה אין זה נחשב לקבלת תורה, כי להסכים עם דרכה של תורה והגיונה עדיין אינו מקבל את עול התורה עליו, ורק המבטל את אישיותו, ומבטל דעתו וכל רצונותיו בפני רצון התורה ובפני הי"ת הוא המקבל תורה.