וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (י"ט, ו')

פירש"י ז"ל, "אלה הדברים", לא פחות ולא יותר. ורבים מהמפרשים עמדו על פירוש הענין של אלה הדברים. ועיין בדברי הרב אוה"ח שפירש בתרי אנפי.

ולפי מ"ש לעיל (מאמר ה) דיש כאן גירות לעם ישראל, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (בהלכות איסורי ביאה פי"ג ה"א) וז"ל, בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית, במילה, וטבילה, וקרבן. ושם (הלכה ב-ג), פירש באיזה מקום נעשו ברית ומילה וקרבן. ושם (הלכה ד) כתב, וכן לדורות כשירצה הגוי ליכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה, ויקבל עליו עול תורה, צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן וכו', עכ"ל. ובשו"ת שמע שלמה ח"ו (חיו"ד סימן י"ב) העליתי, שלכל הדעות בעינן קבלת מצות בפני שלשה כשרים, וזה מעכב אפילו בדיעבד, כי זה עיקר הגרות ונשמתה, ומילה וטבילה וקרבן, הם רק מכשירים את האדם, להיות ראוי ומסוגל שתשרה עליו קדושת המקום ב"ה אך העיקר הוא קבלת עול תורה ומצוות.

וכאן בא הציווי על קבלת עול מלכות שמים שאמר להם הי"ת, "אם שמוע תשמעו בקולי". וקבלת עול תורה ומצוותיה, באומרו אליהם, ושמרתם את בריתי, ואז נאמר, ואתם תהיו לי וגו'. וע"ז אמר לו הי"ת למשה, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל. כלומר לא תדבר אתם דברים רכים ואמירה נעימה למשוך את לבם, כי הלכה היא שכשבא הגוי להתגייר תחילה מנסים לדחות אותו בכמה דחיות, וע"כ אמר לו לשון "תדבר", שהוא דבור קשה, ורק "אלה הדברים", כלומר, "אם שמוע תשמעו", אם רצונכם לקבל עול מלכות שמים ועול מצות תהיו לי לעם, ואם לאו לא תוכלו להיות לי לעם, וישראל צריכים להחליט בדבר. ואומר רש"י "אלה הדברים", לא פחות ולא יותר. שבקבלת המצות צריך לקבל כעבד המקבל מרות של רבו, ולא יוכל לומר מלאכה זאת אעשה וזאת לא אעשה. אלא חייב בכל, וכן אמר הי"ת לישראל שכשיקבלו את התורה הריהם חייבים בכל המצוות לא פחות, וגם לא יותר, דלא תוסיפו ולא תגרעו כתיב (דברים ד, ב), שאם מוסיף או פוחת, אין זה עול מלכות שמים, רק עושה הטוב בעיניו.

עוד י"ל דהי"ת מצוה למשה רבינו ע"ה, שלא יפחות מהדברים האלה, אעפ"י שלא יעלה בדעת שישנה כחוט השערה, ובודאי לא יפחות ולא יוסיף. אבל כיון שמדובר כאן על הציווי לקרב את ישראל אל ה' להיות לו לחלקו ולנחלתו, ועלול משה לחשוב שיאמר להם אותם דברי התורה ומצוותיה כהוייתן, אעפ"י שנראים כדוחים, מ"מ אמר לו הי"ת שיהא נוהג במדת שמאל דוחה וימין מקרבת (ראה סוטה מז, א). ולא ירבה לדחותם מעל השיעור הראוי, ולכן תיכף ומיד כשיאמרו שהם רוצים בעבודת ה' בהחלטיות, לא יוסיף לדחותם עוד. אלא ינהג במדת ימין מקרבת. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שם (פי"ד ה"א) כיצד מקבלין גירי הצדק, כשיבא להתגייר ויבדקו אחריו וכו', אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר, אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים ודחופים וכו', אמר אני יודע ואיני כדאי, מקבלין אותו מיד. עוד כתב (שם הלכה ב), ומודיעין אותו עיקרי הדת שהוא יחוד השם וכו', ומודיעין אותו עונשן של מצות, כיצד אומרים לו, הוי יודע שעד שלא באת לדת זו, אם אכלת חלב אי אתה ענוש כרת, וכו', ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו, שמא יגרום לטורדו ולהטותו מדרך טובה לדרך רעה וכו' יעו"ש עוד.

וזה שאמר ה' למשה רבינו ע"ה, "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל". "אלה" בלבד, לא תוסיף ולא תפחות, שזה עצמו שאומר לו כך, הוא לימוד פרק יסודי בהלכות גרות, שאין לקבל את הגר בקלות אלא צריך דחיה קצת, אך מיד כשרואים שהוא רוצה בתורת ה' וחפץ במצותיו באמת, אין להמשיך בדחייתו, ולא להוסיף על הדברים מעל המדה הנכונה.

ויש לחזק את זה מדברי הרב אוה"ח הקדוש על הפסוק הבא, ויבא משה ויקרא לזקני העם וגו'. וז"ל, הנה נתחכם משה רבינו ע"ה בשליחותו, לעשותה בהתבוננות, כי ירא ופחד לבבו, דילמא תארע תקלה בדבר שהוא תכלית הכל, ועיקר העולם, וכו', שמא לא יקבלו ישראל את התורה ח"ו, ונתחכם ולא דיבר לכללות העם, עד שקרא לזקנים והושיבם לפניו, וכל ישראל יחד שומעים את דברי משה וכו', שלא יתחילו להשיב למשה אלא הזקנים, ולא כללות העם דילמא ח"ו יענו מהעם תשובה שלא כהוגן, ובני אל חי לא הניחו לזקנים להשיב תחילה, וענו כל העם יחדיו כל אשר דבר ה' נעשה, מדעתנו השלמה וברצוננו הפשוט וכו'. יעו"ש בדב"ק.

ומן הדברים רואים שמשה רבינו היה חושש מתשובתם של ישראל, ובפרט לפי גודל הענין המדובר שאין למעלה ממנו, ועל כן גם הקב"ה הזהירו שלא יוסיף ולא יפחות, שאין הכונה שלא יוסיף ולא יפחות ממצות האל יתברך, דזה פשיטא. אלא שהיה עלול להוסיף דברי כיבושין לכבוש ליבם של ישראל בעבותות אהבת ה' ותורתו, כדי שהתשובה תהיה ברורה וחדה, ע"כ הוצרך הי"ת להזהירו שבגרות אין מושכים את האדם לזה, ואמר לו, "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל", לא תוסיף עליהם, ואפילו בדברי מוסר ודברי כיבושים לא תוסיף. ואעפ"י שבודאי לא ישנה מדבר ה' ברוך הוא, ואפילו כמלא נימא. מ"מ לרוב חרדתו לכבוד ה', שהיה ירא פן ישיבו לו בשלילה, ונמצא שאין קיום לעולם, ואין קיום לישראל ח"ו, ויהיה חילול ה' בעולם. ומתוך חרדה זו, היה עלול לעשות השתדלות להשפיע עליהם בדברי מוסר נעימים, המושכים את הלב, כדי שיסכימו לקבל עליהם עול תורה ומצוות, כדי שתתקיים תכלית העולם, ויתקיים רצונו יתברך, ויתגדל ויתקדש שמו בעולמו. והיה יכול להוסיף דברי מוסר ושכנוע ולא יראה בעיניו כתוספת. על כן ציוהו הי"ת בציווי מיוחד שידבר רק הדברים הללו ולא יוסיף מאומה. וכיון שציוה לו שלא ימשכם יותר מדאי, אלא תהיה שמאל דוחה, ועלול לדחותם לגמרי, ע"כ אמר לו "אלה הדברים" לא פחות ולא יותר.