הדפסה
החכמה והמדע מחי עולמים

וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה, וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה, וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחשֶׁת, וּבַחֲרשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת, וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן, מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת: (לה, ל-לה)

הנה רבינו יעקב בעל הטורים ז"ל כתב, שלכך אמר משה לבנ"י, ראו קרא ה', משום שאין מעמידין פרנס על הצבור אלא מדעתן. ובדעת זקנים מבעלי התוס', כתב, שבשעה שאמר משה שבצלאל יעשה המשכן היו מרננים אחריו, ואומרים כל הגדולות הוא נוטל לו ולמשפחתו (שהרי בצלאל בן בנו של חור והוא בנה של מרים), אמר להם דעו וראו כי לא מדעתי אני עושה אלא מפי הקב"ה. וע"ש.

ונלע"ד לבאר עוד, שבאו הפסוקים האלו ללמדינו דעה והשכל, שהכל באשר לכל הוא מאת ה' יתברך, בלא יוצא מן הכלל, שגם האומן שתולה האומנות בחכמה שלו ובזריזותו וחריצותו, ידע וישכיל שמאת ה' היתה זאת לו, שכן בצלאל גדול האמנים, נבחר ע"י ה' ב"ה, ונאמר בו, וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת, ובכל מלאכה, ולחשוב מחשבות, לעשוב בזהב וגו', ובנחשת ובחרשת אבן וגו', בכל מלאכת מחשבת. ולהורות נתן בלבו, הוא ואהליאב וגו', מלא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש וחׂשב בתכלת וגו' וגו'.

מבאר וחוזר לכל פרטי החכמה והעשייה והתכנון והחשיבה, הכל באשר לכל הוא מרוח ה' שנחה עליו, והיה אם תסור ממנו רוח אלהים ח"ו, והיה כאבן שאין לה הופכים, עד שלא ידע להבחין ולהבין גם בפשוטי הפשוטות.

וע"כ אל יתהלל החכם בחכמתו, כלומר אל יתהלל ויתפאר האיש שהוא חכם וחושב גם אם הוא גדול מאד בכל חכמה שהיא, והכל מפארים ומעריצים אותו, אל יתהלל לחשוב שהיא חכמתו, שאולם חכם הוא באמת אך אין זה מחכמתו, אלא מאת ה' היתה זאת לו שמילא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת. ואל יתהלל העשיר בעושרו שאין זה עושר שלו, רק מופקד בידו להתנסות בו, ואל יתהלל הגבור בגבורתו, שהגם שהוא גבור וחזק עד שכל מכיריו יראים ממנו, מ"מ אין זו גבורתו, רק ה' נתן לו גבורה.

ואולם הבחירה היא בידי האדם, בחירה חפשית לבחור דרכו, אם לטוב או ח"ו לרע, ובידו לנצל החכמה שנתן לו ה' לעשות בה דברים טובים ומועילים ולקיים על ידה את רצון ה' ב"ה, כמו בצלאל ואהליאב שכל החכמה שהקב"ה השרה עליהם, היתה מנוצלת לכבוד ה' ולעשיית רצונו במושלם, כי ידעו היטב, שה' נתן בהם חכמה זו לצורך הקמת בית ה' בכבוד ובהדר, ולא ראו בה דבר אישי פרטי שלהם, רק כמו עבד המלך, שנתן לו המלך בגדי יקר שיפארו אותו כדי לקיים ולבצע מצות המלך, או שנתנו לו נשק להגן ולשמור כמצות המלך, ומשתמש בהם לצורך מה שניתנו לו, ואם ישתמש בהם לצרכיו הפרטיים, פושע הוא, כן הדבר הזה.

ע"כ התורה הדגישה ענין זה בפרטים רבים, כאן ועוד מקומות, שידעו אנשי חכמה כי לה' החכמה ממנו דעת ותבונה, והוא יהיב חכמתא לחכימין, וברגע שמפסיק להשפיע להם חכמה, כל חכמתם תעלם והיתה כלא היתה רח"ל.

ולא יתגאה כאילו חכמתו היא, אל יתהלל החכם בחכמתו וגו'. ובודאי לא ינצל חכמתו כי אם לקיים רצון ה' בעולמו וזה כל האדם. וזה בכל חכמה ובכל גבורה לסוגיה ואופניה, וכן בכל עושר וסגולה שזכה האדם, ישנן לעצמו ערב בקר וצהרים ובכל עת, שמאת ה' קיבלם לעבוד בהם את ה', ולא ישנה.

וע"כ הקדים ואמר: ראו קרא ה' בשם בצלאל וגו'. שיראו וישימו לבם לדבר זה, ולא ירום לבו של אדם בכל דבר חשוב שיש לו, ולא יתגאה ורם ונישא, כי גאות אדם תשפילנו ה' יצילנו.

וזה סוד אומרנו כל בוקר: מה אנו מה כוחנו, מה גבורתנו וכו', הלא כל הגבורים כאין לפניך, ואנשי השם כלא היו, וחכמים כבלי מדע, ונבונים כבלי השכל. כי כל מעשינו וכו', ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל. להזכיר ולהזכר שאין לנו משלנו ולא כלום, רק הכל באשר לכל הוא ממנו יתברך, ורק אליו ישא האדם את עיניו ויתחנן לו, ויודה לו על הכל, ויעשה כל אשר לאל ידו לנצל את מה שחננו ה' מן החכמה והגבורה וכו', כדי לקיים רצונו, ולעשות נחת רוח לפניו, והבא ליטהר מסייעין אותו.

ולהשלים הענין אעתיק דברי קדוש באוה"ח וז"ל, ולהורות נתן וגו', פירוש לצד שיש חכמים רבים שתהיה חכמתם בלבם לבד שלא ידעו ללמדם, וכו', עוד בא לשלול מ"ש בפ"ג דיומא, של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים, של בית אבטינס לא רצו וכו', והודיענו הכתוב כי על אלו (בצלאל וחבריו) יאמר זכר צדיק לברכה, כי היו מורים ומלמדים כל הרוצה. עכ"ל. וגם זה הוא מתוך שידעו שלא להם החכמה ואינה נחלה שלהם וכנ"ל.