וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ: (לה, כא)

גם מפסוק זה רואים שעבודת המשכן, מלבד האומנות והמיומנות שיש בה בעשיית המלאכה לכל פרטיה ודקדוקיה, יש גם כונות ומחשבות דקדושה לצרף וליחד שמות הקדש כראוי לכל פרט ופרט. וע"כ צריכים אנשים אשר רוח בהם, ואשר עובדים על עצמם עד שרוחם משפיעה על לבם להטותו לקדושה, והלב נהפך למנוע שמכוין כל המעשים שיהיו קדושים וטהורים, והיא מעלת, בכל לבבך (דברים ו, ה), שאמרו חז"ל (ברכות נד, א), בשני יצריך ביצר הטוב וביצר הרע, שיהיה כל לבו נתון לה' ב"ה, וגם היצר הרע יהפך לטוב, ויתן בו התלהבות דקדושה לקיים רצון ה' בחשק ובשמחה. עד שלבו נושאו ומרוממו במעלות רמות, אשר נשאו לבו, ונדבה רוחו אותו, לומר שרוחו הטהורה רוח דקדושה שהשם נפח בו, היא נדבה אותו להשפיע שפע קדושה גם באבריו וגידיו החומריים. ומתוך כל זה הביאו את תרומת ה' למלאכת אהל מועד וגו'.