וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת יָדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל הַנְּהָרֹת עַל הַיְאֹרִים וְעַל הָאֲגַמִּים וְהַעַל אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם, וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם. (ח, א-ב)

הנה מצינו כאן כמה שינויים בלשון הכתובים, שבמכת הדם כתיב, אמֹר אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים וגו' (לעיל ז, יט) ואח"כ כתוב, וירם במטה ויך את המים אשר ביאור, וכבר פירשתי לעיל (מאמר יא עפ"י רבינו משה אלשיך ע"ה) שאמר לו לנטות ידו והעיקר תלוי בהטיית היד. וכאן נאמר נטה את ידך במטך, משמע שהמטה צריך להיות בידו בעת שמטה את ידו. ומאידך נאמר, ויט אהרן את ידו על מימי מצרים, והמטה לא נזכר.

וגם כאן כתב רבינו הראב"ע ז"ל, "ויאמר נטה ידך", על רוחות השמים, והנה הצפרדעים יעלו מהיאורות ומהנהרות ומהאגמים, ולא מכל מקוה מים. עכ"ל.

ואולי הכונה היא שאהרן באמת נטה ידו עם המטה על מימי מצרים, כאשר ציוה ה' למשה לאמר לו נטה את ידך במטך. רק קיצר במובן. ורק בים סוף הוא שדקדק האלשיך הקדוש ע"ה, שלא נטה אלא ידו, ששם הוא לעיני כל ישראל, וכמו שביארתי לעיל. אבל כאן שהוא במצרים, תמיד היה מביא המכות ע"י המטה. אלא שכאן בצפרדע רק הטה ידו עם מטהו, ולא הכה על המים כאשר עשה בדם, ולעיל פירשתי למה הכה שם על היאור לעיני פרעה ולעיני עבדיו.

ושוב ראיתי לרבינו הראב"ע ז"ל (פסוק ב) שכתב, "ויט", הנה נטה ידו ולא הכה ביאור, כאשר עשה בראשונה, רק רמז כי יכלו לעלות הצפרדעים מרגע נטות ידו. עכ"ל.