וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת, וַיַּחְפְּרוּ כָל מִצְרַיִם סְבִיבֹת הַיְאֹר מַיִם לִשְׁתּוֹת כִּי לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מִמֵּימֵי הַיְאֹר. (ז, כג-כד)

כאן רואים כמה קשה בטבעו של האדם להכיר בטעותו, ולקבל אחריות על חטאתו אשר חטא. והוא דוחה ומרחיק מעל עצמו כל עוון וכל אשמה, ומפנה לבו לדברים אחרים, ולא רוצה להתבונן במעשיו אם הם טובים ונכונים, או שמא הוא טועה ואשם, ולבסוף מביא על עצמו עונשים וצרות.

וזה שנאמר "ויפן פרעה ויבא אל ביתו", כלומר, שפנה מכל הענין זה, והסתגר בביתו לחשוב בדברים אחרים לגמרי, ולשכוח כל אותה פרשה, וממילא, "ולא שת לבו גם לזאת". ופירש"י ז"ל "גם לזאת", למופת המטה שנהפך לתנין, ולא לזה של דם. והרמב"ן ז"ל כתב ויותר נכון "גם לזאת", שהיתה מכה, והיה לו לירא פן תהיה בו יד ה' מעתה, עכ"ל.

וגם העם הלכו אחר דרך מלכם, ובמקום להתעורר, ולשים הדברים על לבם, התעסקו בהשתדלות והיו חופרים סביבות היאור, באומרם שלא יתכן שכל המים לקו, גם בעומק כזה ובמקומות כאלה, והיו מוכנים לחפור ולחפש דבר שהוא כה רחוק מההגיון, ורק לא להתבונן בדרכם ולפשפש במעשיהם.

ורבינו עובדיה ספורנו ז"ל כתב, "ולא שת לבו גם לזאת", להבין ההבדל אשר היה גם בזאת, בין מה שה' עשה ומה שהמכשפים עשו, שבפעולת ה' יתברך היה שינוי הטבע ממש, שהמים נהפכו לדם אמיתי עד שמתו הדגים. ופעולת החרטומים היתה שינוי בדבר נפסד, ואולי באחיזת עינים. ע"כ.

והנה בתחילה האדם דוחה מעליו את עצם חשבון הנפש וההתבוננות, בחוסר שימת לב, והטרדות הרבות משכיחות אותו, ואינו מתאמץ להתרכז בחשבונו של עולם, וכשעולה התעוררות בלבו, אומר לעצמו, אם הייתי רואה איזה אות להתעורר, מיד הייתי קם ומתעורר ושב אל ה' בכל לבי. ובזה הוא מרדים את עצמו. וגם כשמזמן לו הקב"ה דבר נס ופלא, והוא מתפעל לשעה, תיכף חוזר לעניניו ושב לשחרותו ולטרדותיו, ונשכח כל השבע של ההתעוררות והרהורי התשובה, והיו כלא היו.

וזה שראינו כאן, מתחילה ניסו פרעה ועבדיו להתנכר ולא להכיר בציווי ה' שציוה "שלח את עמי", וכשראו את המופת שנעשה עם מטהו של משה, חזרו ושכחוהו. וגם בבא המכה הנוראה הזו מכת דם, הם עדיין משכיחים ומעלימים, ומתעסקים בדברים אחרים, ולא שתו לבם גם לזאת.