וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם, כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם, ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן. (יד, יג-טו)

ה במאמר הקודם הבאתי מדברי חז"ל בפסוקים אלו, שדיברו עמוק בכתות שנתפלגו על הים, והיו טענותיהם שונות זו מזו, לא הרי זה כהרי זה, ומשה השיב על כל דבריהם אחת אל אחת.

ובדרך הפשט, נראה שעם ישראל אחר שפחדו ונבהלו מאד בראותם שפרעה וכל חילו קרב אליהם, עם כל סוסיו ופרשיו, ומצויידים במיטב הנשק וכלי מלחמה היותר חזקים שבאותם הימים, והם חלושים ורפויים ולא מאומנים למלחמה, והמצרים הגיעו רק חיילים מלומדים עם קציניהם וראשיהם, ובלבוש צבאי, והמה קלי מירוץ וערוכים היטב, וגם הרעישו בחצוצרות ושאר קולות של אימה ופחד כנהוג בימים ההם, עם צהלות סוסים וזעקות ונהמות הלוחמים, והעולה על כולם שהם אדוניהם, וטבע הוא בעבד שהוא נכנע ומפחד מפני אדונו. גם אם יהיה חזק ועצום מאדונו, וק"ו בזה שישראל היו חלשים לאין ערוך מן המצרים, וגם היו מטופלים בצאן ובקר ובילדים רכים, וזקנים וזקנות לרוב, והבלבול היה מושלם, ואין שיעור ליאושם ורוב פחדם, ועד עתה היו רצים ובורחים בכל כחם, כדכתיב (לעיל פסוק ט), וירדפו מצרים אחריהם, וישיגו אותם חונים על הים אך משהגיעו לים לא נותר עוד מקום לברוח. ועוד שראו את בעל צפון שנותר לבדו מכל אלהי מצרים, ופרעה הקריב שהלך להקריב לו קרבנות ועמו יחד עמו, ונתבלבלו ישראל ונתחלחלו מהמצב הזה בכללותו, ועוד תש כוחם מעוצם הדרך הקשה, עם כל העול המוטל על שכמם, טפם ומקניהם וכל אשר להם, ובפרט במנוסתם מתוך בהלה גדולה, בלי תוכנית ובלי ידיעה אנה הם הולכים, רק רצים במנוסה ובהלה בלי חמלה. וכשהגיעו לים, המה ראו כן תמהו נבהלו, רעדה אחזתם, בראותם את הים רועש וגועש, וקולות מים רבים, אדירים משברי ים, יעלו שמים ירדו תהומות, ולא נותר שום זיק של תקוה בעיניהם, והמצרים ופרעה בראשם השיגו אותם חונים על הים. ומזה קמה צעקה ובהלה, אלה צועקים ומתפללים ומעשי אבותיהם בידיהם, ואלה מתריסים כנגד ה' ונגד משיחו, המבלי אין קברים במצרים וגו' (לעיל פסוק יא). ואלה מתיאשים ואומרים נפלה בים וכאשר אבדנו אבדנו, והאחרים גם הם מתוך יאוש וחוסר אונים אומרים לשוב למצרים, או להלחם בהם.

ומשה רבינו ע"ה הרועה הנאמן, מושיעם ומנהיגם של ישראל עומד עליהם, ואומר להם, אל תיראו, התיצבו וראו את ישועת ה' וגו'. וצריכים להבין מה כונתו באומרו אליהם "התיצבו", וכי יכולים היו ללכת, ולאן ילכו וכנראה שמכח קושיא זו דרשו חז"ל שהשיב דברים אלו לאותה כת שאמרו נפלה בים (ראה מאמר הקודם). ולפי פשטות הדברים נראה שמשה רבנו מדבר אל כל ישראל, שכולם פחדו פחד גדול, והיו במצב של יאוש ח"ו, מפני שלא ראו שום תקוה, ואפילו פתח קל לא עמד להם באותה שעה, כי ראו את הים רועש לפניהם, וכל גליו ומשבריו מתנפצים למולם בקול רעש גדול וחזק, ומצרים נוסעים אחריהם, והאויב אומר (שמות טו, ט), ארדוף אשיג אחלק שלל, כלומר אינו צריך להלחם עם ישראל כלל, אלא רק ישיגם ויתחיל בחלוקת השלל. וכך היתה גם הרגשתם של בני ישראל.

והנה אם היה הדבר הזה בימינו, היתה לפחות תקוה אחת, שהיינו יכולים לצפות אולי יחונן ה' ויקרע לנו את הים, כאשר עשה לאבותינו, אבל בשעה ההיא גם מחשבה זו לא עלתה בלבם, שעדיין לא נקרע הים מעולם, ולא היו יכולים להעלות את זה בדעתם, כי מי יוכל להעלות בדעתו דבר שכזה שלא היה לעולמים. ונמצא שכל דרכי ההצלה היו חסומים בפניהם, והיו עומדים בפני יאוש מוחלט. ומתוך היאוש הזה, היו מעלים טענות ומענות ומחשבות שונות ומשונות. ומשה רבינו ע"ה משיב להם באמירה של בטחון ואמונה, ומחזקם שלא יראו ולא יפחדו, ולא יאבדו עשתונותיהם, אלא יתחזקו בבטחונם בה' ויחזקו את אמונתם, ובזה יזכו לישועת ה' כהרף עין. וזה אומרו, התיצבו וראו את ישועת ה' וגו'. התיצבו באמונתכם ובבטחונכם, ואל תסירו בטחונכם מה' ברוך הוא, ואל תתבלבלו, ואל תפלו בבור היאוש ח"ו, אלא חזקו ויאמץ לבבכם, ומכח האמונה בה' ובישועתו, תזכו ותראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום. וכן היה, אשר ברגע כמימריה נהפוך הוא, והמצרים שהיו צוהלים ושמחים ובוטחים על כחם ועל כח בעל צפון, ברגע אחד צללו כעופרת במים אדירים, ובני ישראל שהיו באפס תקוה, הלכו בתוך הים ביבשה, והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, ושמחת עולם על ראשם, ואז פרצה מפיהם השירה הנצחית, אז ישיר משה ובני ישראל, שירה נצחית שלא פוסקת לעולם ועד.

ואולי זו הסיבה שתיקנו חז"ל לומר את השירה הזאת תוך התפלה בכל יום ויום. ועוד שרבינו האר"י ז"ל אומר שצריך האדם לכוין בשעת אמירת השירה, כאילו הוא עובר עתה בתוך הים ביבשה, ושר את השירה הזאת לה'. וצריך לאומרה בכוונה גדולה והתלהבות ושמחה רבה. ולהבין כל זה צריך לומר, דע"י השירה הזאת מתחזק האדם באמונתו בה', וגם בטחונו מתחזק כראוי, ובזה יתגבר על כל רפיונותיו, וגם בכל עת צרה וצוקה כללית ופרטית, לא ישבר לבו בקרבו, ולא יפול ביאוש כלל ועיקר, רק יבטח בה', בזוכרו באיזה מצב עמדו ישראל לפני ים סוף, כשכל השערים היו סתומים ואטומים בפניהם, באין אפילו סדק קל לתקוה ועידוד, וע"י התחזקותם באמונתם והתיצבותם בבטחונם בה', יצאו ושמחת עולם על ראשם, א"כ גם בכל מצב של קושי שאליו נקלע האדם, יקום ויתעודד ויחזק לבו באמונת ה' ובטחונו, ותהי לו לישועה. והיא העצה היעוצה להוסיף חיזוק באמונה, ולחזק עוד את בטחונו בה' ברוך הוא, בבטחון שלם ואמיתי, מתוך ידיעה ברורה שאין לנו למי לפנות, ואין לנו על מי להשען, אלא על ה' לבדו, ומבלעדיו אין לנו מלך גואל ומושיע, אלא הוא ורק הוא ואפס זולתו, וזה גם בצרה פרטית בה נתקל האדם בדרכו, וגם בצרת הכלל כשכל העם נקלע לצרה וצוקה, ויזעקו אל ה' מעומק לבם מתוך אמונה שלימה, ובטחון שלם, ומיד יראו את ישועת ה', ושמחת עולם על ראשם. וזה הוא ענין הכונה כאילו הוא עובר תוך הים, וזה מקור לתקוה ומעיין שמחה. וכמו שאמר דוד מלך ישראל (תהלים כג, ד), גם כי אלך בגיא צלמות, לא אירא רע, כי אתה עמדי. כל זמן שאתה עמדי, ואני עדיין אוחז ביד ימינך, אחזתיו ולא ארפנו בכל כחי ובכל נימי נפשי, לא אירא רע לא מאדם ולא מכחות הטבעיים ולא משום דבר שבעולם, כי אתה עמדי, ואתה תאיר נרי, כי אשב בחושך ה' אור לי.