וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם, וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי: (י"ט, י'-י"א)

פירש רש"י ז"ל "וקדשתם", וזימנתם שיכינו עצמם היום ומחר. "והיו נכונים", מובדלים מאשה, (ומקור דבריו במכילתא). עכ"ל. ורבינו עובדיה ספורנו ז"ל כתב, "והיו נכונים", שיהיה גם הגוף מתוקן ומוכן לנבואה, לא הנפש בלבד, וזה בהיות מדרגת הנבואה העתידה אז להם פנים בפנים (עיין בדיבור הקודם), בעודם משתמשים בחושיהם, ולזה נאסרה האשה למשה מאז שהגיע לזאת המדרגה, שתהיה כל נבואתו מעת מתן תורה והלאה פנים בפנים, כאמרו (דברים ה, כז-כח), לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי, כמו שביארו רבותינו ז"ל. עכל"ה.

וכאן למדנו שכל השגת האדם, תלויה בהכנה שמכין עצמו, ואי אפשר להשיג השגות רוחניות בלא הכנה כראוי, ומדת ההשגה תלויה במדת ההכנה, והוא בכלל מה שאמרו חז"ל (מגילה ו, ב), יגעת ומצאת האמן. והספורנו חידש, שיש חילוק בין נבואה רגילה, אשר לזה אין הנביא חייב להיות מובדל מאשה, ובין נבואה שבמדרגת פנים בפנים, המחייבת גם הכנת הגוף ותיקונו, וצריך לבאר הטעם, דהואיל ובנבואת פנים אל פנים ה' מדבר עם הנביא, בעוד חושיו ערים ופועלים, ונמצא שגם הגוף משתתף בזה, על כן צריך הכנה גם לגוף. ולא די בהכנת הנפש בלבד. וכאן כשהי"ת דיבר עם משה פנים בפנים והשמיע דברו גם לעם באותה מדה, וכמו שביררתי במאמר הקודם. לכך הוצרכו גם הם להיות מובדלים מאשה. ואמנם אחרי זה נאמר להם מפי הגבורה לכו שובו לאהליכם. אך משה רבינו שמאז כל נבואותיו היו פנים אל פנים, נאסר עליו אשה, וע"ז קצף ה' על אהרן ומרים, כשדברו במשה על אודות אשתו, ואמר להם, לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות וגו', ע"כ כלומר שכל הנביאים מתנבאים בצורת חלום ואין גופם משתתף באופן פעיל בקבלת הנבואה, אבל משה מתנבא בעוד כל חושיו פועלים, וגופו נוטל חלק פעיל בנבואה, וע"כ היה מחוייב לפרוש מאשתו, וע"כ סיים מאמר הי"ת לאהרן ומרים "ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה" (במדבר יב, א-י).

ואולי זה הוא סוד מה שאמרו (ע"ז ג, א), מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ומי שלא טרח וכו'. ולכאורה הוא פשוט דמה יאכל בשבת אם לא הכין קודם השבת. אלא שרבותינו באו לומר שלא רק באוכל הגשמי הדבר כן, ומשום שאסור לבשל בשבת וכן שאר מלאכות, אלא גם בקבלת השפע הראוי מיום שבת קדש שהוא מקור הברכה לאותו יום ולכל ימי השבוע, שהוא עיקרם ותכליתם, כאמור (בראשית ב, א), ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, כלומר, כל תכלית שמים וארץ וכל צבאם הוא יום השביעי, תכלית מעשה שמים וארץ. והגם ששבת הוא קדוש מאתו יתברך, [ולא כמועדים שנאמר בהם (ויקרא כג, כ), אשר תקראו אתם מקראי קדש. ודרשו חז"ל (ראה ר"ה כה, א), "אַתֶם" כתיב, כלומר אתֶם תקראו אותם מקראי קדש.] והיה מקום לומר שמאליו בא השפע, לזה אמרו חז"ל, מי שטרח בערב שבת, והכין עצמו וקידש נפשו לקבל שבת מלכתא, הוא יאכל בשבת, ויקבל את השפע הראוי לו, אבל אם לא טרח בע"ש, שלא הכין, לא יאכל ולא יקבל שפע האורות הבאים מטללי יום שבת קדש.

ומינה ילמוד כל אדם את חשיבות ההכנה לכל מצוה, ולכל דבר שבקדושה, והכינו את אשר יביאו. וצריך לזה התבוננות מוקדמת, בבחינת סוף מעשה במחשבה תחלה. והדרך להשיג מדה זו, היא, שירגיל עצמו לחשוב רגע קל, קודם כל מצוה שבא לקיים, או מעשה שרוצה לעשות, לחשוב איך הקב"ה חפץ לראות מעשה זה, או מצוה זו. ושׂם דרך אראנו בישע אלהים.