וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם, וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם, עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם. (יח, ט-יא)

הנה עיקר ההתפעלות של יתרו, היא לא מקריעת ים סוף, ולא ממלחמת עמלק, אלא מעצם הדבר אשר הצילם ה' מתחת יד מצרים, וג"פ כתוב כאן "יד מצרים".

ובתרגום יונתן בן עוזיאל (פסוק י"א) תרגם, כדון חכימת וכו'. והיינו שפירש לשון "עתה ידעתי", מלשון ידיעה וחכמה, כלומר, עתה החכמתי להבין את גדולת ה'. וכבר כתב רש"י ז"ל, "עתה ידעתי", מכירו הייתי לשעבר, ועכשיו ביותר. (מכילתא).

ובעל כרחין צריך לומר, שמתחילה שמע יתרו דברים שנתפרסמו בעולם כמו שנאמר (שמות טו, יד), שמעו עמים ירגזון וגו', אלא שכל העמים לא נתפעלו התפעלות כזאת עד כדי שתשנה אורח חייהם, אבל יתרו שהיה מתבונן בנעשה שינה את אורח חייו, שמע ובא, ושמיעתו הביאתו, ואמרו חז"ל (ילקוט שמעוני שמות רמז רסח) ששמע הכל, ומה הביאו, י"א מלחמת עמלק, וי"א קריעת ים סוף וכו' כנ"ל (מאמר ג).

ועתה שבא יתרו אצל משה ושמע את כל הענין מכלי ראשון. ויספר משה לחֹתנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים, וגו'. אז התחיל יתרו לראות את עומק השגחת ה' על עולמו, והחכים עתה להבין מה שלא שמע ולא הבין עד כה, ואז פרצה מפיו קריאת התפעלות אמיתית, באומרו, עתה ידעתי כי גדול ה', כלומר, כל מה שידעתי עד עתה הוא כאפס וכאין ממה שאני יודע עתה.

ואפשר שמשה רבינו ביאר לו סודן של הדברים, על מה ה' עשה כך, להוריד את בני ישראל למצרים, לעבוד עבודת פרך בחומר ובלבנים, ובכל עבודה בשדה, ולמסור נפשם ונפש ילדיהם ונשיהם, וכל זה כבר צפוי מראש ומעיקרא, וה' גילה סודו, לאברהם עבדו, באמור לו, ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה וגו', וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (בראשית טו, יג-יד).

וכל זה אומר דרשני, שזה מראה שמהלך זה, צפוי היה מראש כפי שקבעו אל אלהי הרוחות ב"ה, ומה ענינו ומה מטרתו, ובודאי אמר משה ליתרו שהיו ניצוצות מפוזרים מאותם ק"ל שנים שאדם הראשון היה פרוש מאשתו חוה. וכולם נקבצו ובאו במצרים, וע"כ קרא שמה ערות הארץ, וצריכים לקבצם ולהשיבם אל המקור ממנו חוצבו. וידוע גם כן דזהו ענין ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם (שמות א, ז). כי כל נשמה דקדושה היוצאת לאור העולם הרבה הצלה וישועה יש בה, להוציא מהסט"א וגונדא דיליה את בלעם מפיהם, ולהתיש ולשבר את כחם, וכמ"ש רבותינו (יבמות סב, א ע"ז ה, א), אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף. ע"ש. והיינו דע"י ההולדה מקרב את התיקון והגאולה, ולכן פרו וישרצו במצרים.

ודבר פשוט וברור דענין בירור הניצוצות גדול הוא עד למאד, ולאו כל מוחא סביל דא, ולא כל הבא ליטול השם ולברר הניצוצות יבא ויטול. וכי יעלה בדעת שיבא טמא ויציל ניצוצות דקדושה ויעסוק בתיקון העולם ועוד טומאתו בו, חלילה! כי רק עם ה' וסגולתו אשר אותם בחר ובירר מכל עם ולשון, להם ניתנה סגולה זו, והיא עבודתם עלי אדמות בכל אשר יהיו ובכל אשר יעשו, והדברים פשוטים. ואשר על כן כששאל אברהם אבינו ע"ה את הי"ת "במה אדע", א"ל הקב"ה, "ידוע תדע", ועצם ירידת מצרים זה גופא הסימן שבניו של אברהם אבינו הם העם אשר בחר לו יה, שהרי עליהם דוקא הוטל תיקון העולם אשר היה כרוך בשעבוד מצרים, ופשוט דרק לעם הנבחר מיועדת הארץ הנבחרת, כי בחר ה' בציון (תהלים קלב, יג), ונתנה ליעקב אשר בחר בו, ומזה ידע אברהם אבינו ע"ה כי זרעו ירש את הארץ ויקויים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, לא רק רכוש של ממון אלא רכוש רוחני מכל ניצוצות הקדושה שקיבצו, ושעבוד מצרים הוא לו לאות כי זרעו ירש את הארץ הקדושה וינחלוה לעולם (וכבר ביארתי זאת באורך בברכת אליהו לפרשת לך לך מאמר ט).

וכדי להגיע לכל הניצוצות היו ישראל צריכים להגיע לכל חומר ולכל עבודה שבשדה, ובפרך היתה העבודה, כי היא מלאכה שיש עמה מלחמה, עם הסטרא אחרא, אשר שבו אותם ניצוצות בשבי, והיו מוחזקים בהם, וישראל מוציאים בלעם מפיהם, להשיב הגזלה לבעליה, והיא מלחמה קשה. וזאת היתה יד מצרים ויד פרעה, שהם היו ידא אריכתא של כוחות הטומאה, והיו עומדים להגן בעד הטומאה בכל כוחם ועוצמתם, וישראל היו להם לעבדים, ויראים מהם, ולהוציא עצמם אינם יכולים, שהרי גם עבד יחידי לא היה יכול לברוח ממצרים, שהיתה הארץ מסוגרת. כלשון רש"י ז"ל (פסוק ט) בשם המכילתא. ועל אחת כמה וכמה להוציא עם שלם שש מאות אלף רק חיילי הצבא, ועליהם כהנה וכהנה, נשים וטף וזקנים, והצאן והבקר וכו'. ועוד שרוצים גם לקחת עמם את לב מצרים, שהן הניצוצות דקדושה, מקור חיותם, סר צלם מעליהם, ואין להם עוד במה להתקיים. וה' נתן חן העם בעיני מצרים, וישאילום כלי כסף וכלי זהב ושמלות שלא יאמר אותו צדיק וכו'. וכבר הקשו וכי רק כדי שלא יאמר אברהם וכו' עשה הי"ת כן, והתירוץ הוא דבאמת אפשר שהקב"ה הבטיח רכוש גדול אמיתי, הן המה הניצוצות דקדושה אשר לא יערכם כסף וזהב. אך אותו צדיק אביהם חפץ בטובתם הרוחנית והגשמית, ויאמר סוף סוף אין מקרא יוצא מידי פשוטו וירצה שיוטב להם גם בגשמי, ועל כן בכדי שלא יאמר אותו צדיק "איה הכסף והזהב שהבטחתם". נתן להם הי"ת גם את זה, וגדולה ביזת הים מביזת מצרים, ומסתמא הביזה היתה גם ברכוש הרוחני וגם בגשמי, שאם לא כן, מה גדולתה מביזת מצרים, ואפשר דשם מתו המצרים, וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, ובצאת נפשם, יצא גם בלעם מפיהם, ופרשו מהם גם ניצוצות הקדושה שהיו בלועים בבטנם, כי אין שלטון ביום המות לשלוט בהם עוד. וישראל עושה חיל, לקבץ ניצוצים נפזרים, דפרחין עם נפשיהון של המצרים בעת מיתתם, ואולי משום כך כתיב (שמות יד, ל), וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים. דלשון "וירא" הוא קליטת הקדושה מהם, שנקנית לישראל בראיה, וכמ"ש מהרש"א בחידושי אגדת לשבת (לג, ב) גבי נתן עיניו בו ועשאו גל של עצמות, היינו שנטל ממנו כוח הקדושה שהוא חיותו, ע"י שנתן בו את עיניו וממילא נעשה גל של עצמות. ע"ש. וגם מביזת הזהב והכסף לא הניחו ידם, שכבר אמרו חז"ל (שמות רבה כד, א), שהיו המצרים מעטרים את סוסיהם בזהב וכסף לחזק ידיהם, וכל זה נפל שלל בידי ישראל.

ועוד ביאר לו את עומק מחשבתו הרעה של פרעה, התנין הגדול, אשר אמר (יחזקאל כט, ג), לי יאורי ואני עשיתיני, שמשם היתה חיותו, כי שם היו ניצוצות רבות והיה מתקיים בהם, (כידוע שזה קיומה של כל הטומאה מהעונות והחטאים שלנו, שכל קיומם מן השלילה והחסרון, והיה כאשר תריד וגו'). וכשהרגיש שזה נחסר והולך, כי ישראל אוספים במרץ ובחרץ, אמר, כל הבן הילוד, היאורה תשליכוהו (שמות א, כב), וכתב הרמ"ק ע"ה באור יקר על הזהר, שהיה משליכם שם, בחושבו שע"י כן הנשמות הקדושות של ילדי ישראל, יחזרו ליאור ויקחם בשבי למחייתו ולקיומו.

והקב"ה שילם לו מדה כנגד מדה, ומשך אותו ואת עמו בחכמה עד שהביאם אל הים ברצונם הגמור הם וראשיהם רכבם ופרשיהם, ושם סוס ורוכבו רמה בים, צללו כעופרת במים אדירים, וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, וכל אשר חשבו לשבות ממנו שבי, בהשליכם ילדינו ביאור, עתה יצא בלעם מפיהם, וישראל לקחו הכל להשיבו אל מקורו הטהור, ותחת אשר רצו לשלוט על נשמות ילדי ישראל הטהורים על מימי היאר, שילמו בגופם ונפשם על מי הים.

ואולי בזה יתפרשו הפסוקים הנ"ל, ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל, אשר הצילו מיד מצרים. ומשאמר "כל הטובה", כלל כל הנסים והנפלאות באותות ובמופתים, ביד חזקה וזרוע נטויה, עד שהוציאם ממצרים. וחז"ל (מכילתא כאן) הוסיפו, "על כל הטובה" טובת המן, והבאר, והתורה, כמ"ש רש"י ז"ל. וכל זה מדבר על הצלה רגילה, שהוציאם מעבדות מרה, ומעול הגזירות והרדיפות, והם עתה בני חורין.

ואח"כ אמר, "ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה", והיינו שיתרו מברך ברכה מיוחדת לה', ששלחם לשליחות קשה וקדושה, לרדת אל תוך לוע הארי, ולהוציא בלעו מפיו, שהוא סכנה גדולה מאד, וע"כ נתן הודיה לה', שמלבד הנסים של יציאת מצרים, שהוא עצם יציאת העם מתוך כור הברזל הזה, עוד יש כאן ישועה גדולה שאין העולם מכירים, משום שאינם יודעים תכלית הענין ושורשו, כי שאר הגויים והאומות על אף ששמעו וידעו מיציאת מצרים, והיו מלאים התפעלות מהנסים והאותות והמופתים, והיד החזקה ועוד, עדיין אין להם השגה בצפונות הללו, אשר עצם המלאכה הזו, מלאכת בורר לברור הקדושה מבין ציפרני הקליפות, אשר היא תכלית בריאת העולם, ויש בה סכנות מיוחדות, ומי יוכל להבין סוד ענינם. גם מי מהגוים יוכל להבחין שפרעה בטומאתו היה אחראי לכל זה, והוא קוסם גדול ונלחם באכזריות ובהתאמצות יתירה, וכמו שאמר על ילדי ישראל הקטנים, "היאורה תשליכוהו". וכנ"ל. אמנם יתרו ששמע כל זה מפי משה רבינו ע"ה הבין הענין לאשורו, והיה מברך לה' עושה נפלאות גדולות לבדו ועל כן אמר, "ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה".

והוסיף ואמר, "אשר הציל את העם מתחת יד מצרים", והנה לכאורה זה נראה כפול ממש, ולהנ"ל אתי שפיר, שעתה יתרו נותן ברכה לה', גם על מה שהצליחו להוציא עמם כל הקדושה שהיתה פזורה במצרים לביזה ולמרמס, "את העם", אולי לרבות מה שלקחו עמם, ומה שהצילו עמם מתחת יד מצרים, ועוד שע"י מלאכה זו, שהיא מן הקשות שבמקדש, נעשו לעם ה' וסגולתו. ועל כן כתיב, "את העם", כלומר שע"י שקיבצו והעלו הניצוצות הקדושה שבמצרים זכו להיות לעם ממש, עם ה' ונחלתו.

עוד כתיב (פסוק יא) "עתה ידעתי כי גדול ה' ", ותירגם יונתן, עתה החכמתי וכנ"ל, כלומר, שאחר ששמע יתרו את כל מה שתיכנן פרעה והתחכם בתכלית החכמה שהיה יכול להשיג, והשקיע כל מחשבתו וחכמת חכמיו, להתחכם על נביא ה' שהוא הגואל לישראל, והעלה חרס בידו, ולא מיבעיא שלא היה יכול לפגוע בו, אלא בתו היא שהצילתו מן היאֹר, ומקופתו של פרעה שילמו שכר ליוכבד אמו שתניקהו, ופרעה בעצמו היה לו למורה ללמדו הנהגה מדינית וסדרי מלוכה. ועל ברכיו גדל והשתעשע, עד שהיה משה הקטן נוטל הכתר מעל ראש פרעה, ומניחו בראשו. ועוד סיפר משה ליתרו את עומק הדברים איך הקב"ה משגיא לגויים, שהטעה אותם ע"י בעל פעור, ומשכם ברצון ובמרץ לבא אל תוך הים, ושם טבעו וקיבלו עונשם במושלם.

וזה אמרו "כי בדבר אשר זדו עליהם". ותרגם בתרגום יונתן בן עוזיאל, כדון חכימת ארום תקיף הוא ה' על כל אלהיא, ארום בפתגמא דארשיעו מצרא למדן ית ישראל במיא, עליהון הדר דינא לאיתדנא במיא. ע"כ.

ולפי מה שדקדקתי לעיל בשירת הים (פרשת בשלח מאמר כו), שרק פסוק אחד מדבר על קריעת ים סוף, אבל כל השירה מדברת בעונשם של פרעה ומצרים, וזו היא הכותרת של השירה, "סוס ורוכבו רמה בים" (לעיל טו, א). וכן אמרה גם מרים בשירתה (שם שם, כא), "סוס ורוכבו רמה בים". שעיקר ותכלית כל אשר עשה ה' במצרים, הוא למען נדע כי ה' הוא המשגיח ומביט וצופה בקרב הארץ, ואפס זולתו, והקב"ה הראה לעמו ישראל, שהוא משגיח ומנהל את כל העולם בהשגחה פרטית, ואין שום דבר שנעשה בלי השגחתו יתברך, וזאת על ידי עשרת המכות שהם כוללים את כל הכחות שבעולם, ובזה ראינו שמלכותו בכל משלה.

אך לא תושלם מלאכת נטיעת האמונה בליבנו עד אשר יושלם יסוד זה לעין כל, והוא, שהקב"ה משלם שכר טוב לעושי רצונו, ומעניש לעוברי רצונו. וע"כ השירה מתרכזת בכך שנענשו המצריים כראוי להם, ולקחו מיד ה' במדה שבה מדדו לעם ישראל, וזה אומרו, עתה ידעתי כי גדול ה' וגו', כי בדבר אשר זדו עליהם. עתה גם יתרו קיבל את הענין במושלם לעומקו ולאורכו. ועיין רשב"ם ז"ל, שכתב "מכל האלהים", כי אין בהם כוח לנקום צרת מאמיניהם. עכ"ל. ואפשר שאצל איש נבון כמוהו, ואשר היה שקוע בעבודות זרות, שלא הניח אלוה שלא הכירו, וכדברי רש"י ז"ל כאן. וז"ל. מכיר בכל עבודות אלילים שבעולם, שלא הניח עבודה זרה שלא עבדה. והוא מהמכילתא. וא"כ למדנו כי יתרו חוקר גדול היה ובעל מחשבה, ואצל איש כזה לא תושלם גרותו באמת, עד שיערוך ויסיים כל מחקריו, ויתברר לו שאין אלוה מבלעדי ה'. ואצל יתרו לא הושלמה הכרתו, עד שישב עם משה וסיפר לו והחכימו, ואז אמר, עתה ידעתי וגו'. ואח"כ נאמר, ויקח יתרו וגו' עולה וזבחים לאלהים. וגו'. דבזה השלים גירותו, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (ריש פי"ג מהלכות איסורי ביאה) דבשלשה דברים מתגיירים במילה ובטבילה ובהרצאת קרבן. ע"ש. וכאן הוא מל וטבל וקיבל עליו עול מלכות שמים ועול מצות. וכשהשלים קבלתו והכרתו, אז הקריב קרבנותיו, להשלים חפצו בה' ולהתקרב אליו ביותר.

וראיתי לרבינו הספורנו ז"ל שכתב וז"ל, "עולה וזבחים לאלהים", לאות קבלת עול מלכותו, כענין נעמן באמרו כי לא יעשה עוד עבדך עולה ומנחה לאלהים אחרים כי אם לה'. עוד כתב, לאכול לחם עם חותן משה, לשמוח עמו על שנכנס תחת כנפי השכינה, כענין, ישמח ישראל בעושיו (תהלים יד, ז). וע"ש עוד במה שפירש על הכתוב (להלן יח, יב) "לפני האלהים", לפני המזבח אשר עליו הקריבו אותם הזבחים וכו'. ושמחתי שכיונתי בעיקר הענין שאליו ירמוז פסוק זה לדעתו הגדולה והרחבה ת"ל.