וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ. (טו, כו)

פירש רש"י ז"ל "לא אשים עליך", ואם אשים הרי היא כלא הושמה, כי אני ה' רופאך, זהו מדרשו, ולפי פשוטו כי אני ה' רופאך ומלמדך תורה ומצוות, למען תנצל מהם כרופא הזה האומר לאדם אל תאכל דברים שמחזירים אותך לידי חולי, וזהו איזון מצות, וכן הוא אומר (משלי ג, ח), רפאות תהי לשרך. עכ"ל. וכן כתבו דעת זקנים מבעלי התוספות משם הרב יוסף קרא ז"ל. ובתרגום יונתן בן עוזיאל, מובא כהנ"ל אך יש הבדל בדבריו ז"ל, שהוא כתב שאם תשמור מצותי וכו' כל מרעין בישין דשויתי על מצראי לא אשוינון עלך, ואם תעברון על פתגמי אורייתא ומשתלחין עלך, אין תתיבון אעדינון מינך, ארי אנא הוא ה' אסאך. עכ"ל. והנה מה שהיה קשה להם הוא, שהרי כתוב בתחילה כל המחלה וגו' לא אשים עליך, ואח"כ נאמר כי אני ה' רופאך. וקשה שאם הקב"ה אינו שם מחלה א"כ מדוע צריך רפואה. לזה אמר רש"י ז"ל, דהכי קאמר, ואם אשים הרי היא כלא הושמה, כי אני ה' רופאך.

ואולם בתרגום יונתן מפורש אחרת, אם תשמור המצות לא אשים עליך, אבל אם תעבור עליהם באים אותן מחלות רח"ל, ואם תשוב, אסירם ממך, כי אני ה' רופאך. כי בגלל חטאיו של אדם הוא זקוק לרפואה.

ועוד דקדק בתרגום שכתב "ומשתלחין עלך". כלומר שהרעות באות מאליהן לעוברים על מצות התורה, ולא שצריך ה' לעונשו. אלא כשחוטא הוא פותח לעצמו צינור של רעה רח"ל, כפי חטאיו. אבל בטובה ה' נותן לו בעצמו כדי להרבות טובתו, שהנותן בעין יפה הוא נותן.

וכן כתב הגאון המופלא רבינו יוסף משאש ע"ה, בשו"ת מים חיים, שנשאל על הנוסח הנכון ביגדל אלהים חי, אם אומרים, "נותן" לרשע רע כרשעתו, או "יותן" לרשע רע כרשעתו, ובירר שהגירסא הנכונה היא "יותן" ולא "נותן". ופירש דבגמול הטוב ה' בעצמו נותן בעין יפה, וע"כ אמר גומל לאיש חסיד כמפעלו, שהי"ת בכבודו ובעצמו גומל לו טובתו, כדי לתת לו ביד רחבה ונדיבה, כיד המלך מלכו של עולם ישתבח שמו. אבל ברשע גורסים "יותן", שהרע ניתן לו מאליו כפי שהזמין ע"י מעשיו הרעים. וש"י.

ועוד יש להוסיף בה, דבגמול החסד נאמר "כמפעלו", שהקב"ה ברוב טובו משלם לו מה שעשה, וגם פירות ופירי פירות העולים ממעשיו הטובים, ולכן אמר כמפעלו. אבל ברע משלם לרשע כרשעתו אשר עשה ותו לא מידי. והוא כעין מה שפירש מרן החיד"א ז"ל על הפסוק בתהלים (סב, יג) ולך ה' חסד, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. דקשה מה הוא החסד, שמשלם לו כמעשהו, וכי מי שקונה חפץ ומשלם עליו דמי שוויו, או משלם לפועל שכרו, הלזה יקרא חסד. ובאחד הפירושים כתב, דכשהאדם עושה עבירה הריהו גורם רעה גדולה והרס בעולמות העליונים, ואם ישלם לו לפי תוצאות מעשיו, אוי לו ואוי לנפשו רח"ל, אבל הי"ת בחסדו, משלם לו רק כמעשהו בלבד ולא לפי התוצאות, וכתב ע"ז משל נפלא.

מעשה בעני בן טובים שישב שלשה ימים בלא אוכל, והיה מתבייש לבקש מאחרים, ומשבאו מים עד נפש, יצא לחפש ברחובה של עיר, אולי ימצא דבר מה להחיות נפשו, ובלכתו שמע קול מנגינות של שמחות ממרחק, ואמר בלבו אלך אחר הקול, שבודאי יש שם שמחה, ובמקום שמחה יש גם אוכל בשפע ויתנו לי לאכול ותחי נפשי, וכן עשה, אסף את שארית כוחותיו, והלך עד שהגיע למקום השמחה, והתברר שזה היה בביתו של העשיר הגדול שבעיר, ואותו לילה ערך את חתונת בתו עם חתן אשר בחר לה, והשמחה היתה גדולה ועצומה, ועשה את הסעודה בביתו, שם היה לו אולם גדול ורחב ידים, שהיה יכול להכיל את כל האורחים הרבים שבאו להשתתף עמו בשמחתו. והכין הכנות רבות וגדולות באותו האולם, באורות גדולים ומפוארים, וכל מיני קישוטים והידורים, והיו שם גדולי המנגנים והמשוררים וכו'. ובהגיע העני הנ"ל לשערי האולם, ראה והנה שועי עולם, שרים ונכבדים עולים ויורדים בו, וביחד עם כל ההוד וההדר, נבהל מעוצמת המראה אשר לא ראה כמוהו מעודו, והוא לבוש בגדי עני ומראהו אינו מוסיף לו כבוד, ולא ידע נפשו מרוב בושה, והיה כמעט חוזר על עקביו, אבל הרעב והחולשה גברו עליו מאד, ורגליו מיאנו לשאתו בלכתו, והיה עומד בהיסוס ובחוסר אונים, ובבושה גדולה. ומיד ניגש אליו, איש אחד נכבד וטוב, ואמר לו בא ידידי לא תבוש ולא תכלם, יש כאן אולם מיוחד לאורחים לא קרואים, וזה אומר לו אבל אני לא הוזמנתי כלל, אמר לו כל יושבי האולם הזה הם כמוך, כי כן ציוה בעה"ב להכין האולם הגדול לאורחיו הנכבדים, ולהכין האולם הזה שהוא קטן יותר לעניים ונזקקים, ותוך כדי כך משך אותו בחן ובאהבה והכניסו שם והושיבו ליד שלחן ערוך, ומיד ניגש אליו מלצר ושואל אותו, אם יאכל קודם עוף או בשר צלוי או יתחיל בדגים וכו' וכו'. וזה חשב שהוא משחק בו, וא"ל אנא אדוני תן לי חתיכת לחם ותהיה בריא, א"ל המלצר תדע לך שבעה"ב ציוה עלינו, לתת אותו אוכל ואותו משקה לעניים כמו לעשירים בלי שום שינוי, ומיד הלך והביא לו מכל טוב שבעולם, מה שלא ראה מימיו והניח לפניו כהנה וכהנה, והעני הזה אכל מעט, ואת השאר התחיל לאסוף שיהיה עמו להחיות נפשו עוד איזה ימים, ושוב בא אליו הממונה וא"ל אדוני תאכל הכל ולא תדאג למחר, כי בצאתך מהאולם תקבל שקית גדולה מלאה כל טוב כיד המלך, ותהיה לך לביתך, עפ"י צואת בעה"ב הצדיק שדואג לשמח לב עניים ונזקקים ביום שמחת בתו. ומששמע כך אכל ושתה כדת בלי דאגת מחר, ובצאתו ללכת נתנו לו חבילה נכבדה מאד, ועוד בא אחד ונתן לו סכום כסף חשוב, ואמר לו שבעה"ב ציוה לתת לכל העניים לשמח לבם, והיה מברך את בעה"ב מכל לבו. ובדרכו עבר ע"י האולם הגדול, ובאותו רגע שמע קול של אחד הזמרים, והיה ערב ומתוק עד מאד, ולא יכל לעזוב המקום מרוב המתיקות, וההנאה שהיתה לו למשיב נפש, ואולם השומרים אמרו לו שאין אפשרות לעמוד במקום הזה, והוא לא יכל לעזוב והלך סחור סחור, עד שמצא מדרגות ועלה לגג של האולם הגדול, והנה בגג יש כיפה גדולה מזכוכית, ומשם רואים את כל הנעשה באולם, ושומעים את השירים, וישב שם אחר שאכל ושתה, ומתבונן בריקודים, ושומע את השירים, ולא ידע נפשו מרוב עונג ושמחה, ובפרט כשהיה זוכר את החבילה והכסף שקיבל, מיד היה מתמלא רגש של שמחה, ופניו צוהלות.

ובאותם ימים עדיין לא היה אור החשמל והאירו בשמן ושאר חמרים המדליקים ע"י פתילות, ובאולם הזה היתה נברשת ענקית המחזיקה עשרות כוסות גדולות, שכל אחד מכיל חמשה ליטר של שמן זית זך וצלול, והנברשת האירה את כל האולם באור יקרות, ומפני גודלה ורוב כובדה עשו לה ארבע זרועות של ברזל שהיו עוברות מעל כיפת הזכוכית וקשורות בחוטים חזקים, והעני הזה תוך ישיבתו ראה והתבונן באחד החוטים וחמד אותו בלבו כדי לקשור בו את מנעליו, כי חשב שהוא קשור שם בחנם ללא צורך, וכך עשה ולקח אותו וקשר בו נעל אחת, ואח"כ ראה עוד חוט אחד ושמח עליו כדי להשוות בין הרגלים ולא יקנאו זה בזה, ובהסירו את שני החוטים כל המנורה עמדה על צדה, אך אין איש שם על לב, כי כולם היו טרודים במאכל ומשתה ובשמחה הגדולה, ואחר זמן ראה עוד חוט, ולקח גם אותו ואמר את זה יתן לחברו העני, שמנעליו גדולות מרגלו כדרכם של עניים, וכל חוט רגיל לא מועיל בהם, ויאמר בלבו חבל שאין לו עוד אחד בשביל חברו, ויבא השטן ויראהו גם את החוט הרביעי והלך לקחת גם אותו, ומיד כשהתיר אותו, נפלה כל המנורה הענקית באחת, בקול רעש גדול ונורא מאד, ובבת אחת היה חשך ואפלה, ואימה ופחד נפלה על כל יושבי האולם, והיו כמשותקים במקומם, ואלה מהם שהתאוששו וקפצו לברוח על נפשם, היו מחליקים בשמן הרב שנשפך, ונופלים בזכוכיות שעפו לכל עבר, ותהי זעקה גדולה ומרה עד מאד, ונאקת הפצועים הזועקים מתוך כאבם היתה שוברת כל לב, וכל השמחה הפכה לתוגה רח"ל, ומיד השומרים הדליקו לפידים והיו רצים ואצים להציל ולעזור לפצועים ולבריאים, ולהאיר דרכם ולהרגיעם, והמלאכה היתה מרובה מאד וקשה ביותר.

והמפקד של השומרים קרא למובחרים שבהם, וציוה לחפש ולחקור מי הוא המחבל הזה, שנשלח ע"י איזה אדם בליעל לנקום בבעל הבית ביום שמחתו, וחלקם עלו הגגה, ומצאו את העני יושב דומם כאבן שאין לה הופכים, והחוט הרביעי עודנו בידו, והתחילו לחבוט בו בכל כוחם, מרוב כעס וכאב, על כל אשר עולל לבאי השמחה, ומפקד הכוחות שמע את צעקותיו, ורץ להצילו, והזהירם של יהרגוהו, משום שצריך לחקור אותו לדעת מי הוא זה אשר שלחו לעשות הפשע הנורא הזה, ואח"כ יבא על עונשו הראוי לו. ומיד לקח אותו למקום החקירות ולא ארך הזמן עד שהתברר כל המעשה שאינו חבלן, ומעולם לא עלתה על דעתו להזיק לבעה"ב שהטיב לו כל כך, והוא היה מברכו בלא הרף, ורק בטפשותו הגיע לכל האסון הנורא הזה, ואביון בעבור נעליים.

והנה אם יבואו להענישו לפי תוצאות מעשיו, אין קץ ואין קצבה, וגם אם היה עשיר גדול לא היה יכול לעמוד בתשלומי האסון הזה, עם הכלל ועם הפרט, אבל למעשה את החוט שלקח בלי רשות בודאי שחייב לשלם, אבל מה ערכו של חוט עלוב, כנגד כל התוצאות הקשות והרבות ההם, וע"ז אמר הכתוב, ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. כמעשהו דוקא, ולא כפי התוצאות של מעשהו.

וזה שאמר המשורר גומל לאיש חסיד כמפעלו, משלם על הטוב גם את התוצאות פירות ופירי פירות, כי הנותן בעין טובה הוא נותן. והמשיך "יותן" לרשע רע כרשעתו, ולא כמפעלו. והנה בשביל לשלם בטוב גם על התוצאות, הקב"ה בעצמו משלם ונותן הגמול, והנותן בעין טובה הוא נותן, כיד המלך מלכו של עולם אשר אין קץ לגודלו, ואין גבול למדת טובו עלינו ב"ה וברוך שמו. ועל כן אמר, גומל לאיש חסיד כמפעלו. שהוא עצמו גומל טובות לעושה מעשים טובים כדי לשלם לו בעין יפה, ויתן לו כמפעלו, שהם פירות ופירי פירות עד עולם. אבל ברע נאמר, יותן לרשע רע כרשעתו, שניתן לו מאליו, ורק כרשעתו אשר עשה, ולא כמפעלו ח"ו, ונאמן הוא בעל הגמול שישלם לכל אדם על המצות ועל החסדים, ועל כל מעשה טוב.