וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה, לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם. (יג, כא-כב)

ופירש רשב"ם ז"ל, "וה' הולך", מלאך שהיה מוליך לפני ישראל, עמוד האש ועמוד הענן. עכ"ל. והרמב"ן ז"ל, כתב, "וה' הולך", כבר אמרו שכל מקום שנאמר וה', הוא ובית דינו. הקב"ה עמהם ביום, ובית דינו בלילה, אם כן פירוש הכתוב, שהשם שוכן בתוך הענן, והוא הולך לפניהם ביום בעמוד הענן, ובלילה בית דינו שוכן בעמוד האש להאיר להם, כטעם כי עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם ובעמוד הענן אתה הולך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה (במדבר יד, יד). עכ"ל. [וע"ש שהביא דברי המדרש רבה, ופירשו].

ואפשר שלזה כיוון הפסוק (תהלים מב, ט), יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי ןגו', "יומם יצוה ה' חסדו" היינו חסד גמור, וכדכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בדרושי חג הסוכות (ראה בדרוש ד' ועיקר הענין נתבאר שם בדרושי הפסח דרוש י), ש"יומם" הוא יום ראשון דסוכות, יום שכולו חסדים גמורים, ונקרא "יומם" לפי שנתחבר בו החסד האחרון של הפנימיים, שהוא הגדול שבפנימיים, וגם החסד הראשון של המקיפים, שהוא הגדול שבהם. וע"כ נקרא "יומם". ולא יום, שהוא לשון כפול, שהוא נכפל בחסדים כאמור. וגם דסוכות הם זכר לענני כבוד. ע"ש. ובלילה שמדת הדין שולטת אז הוא בחינת "שירה עמי", שהיא מדת הגבורה.

וגם כאן נאמר ב' פעמים "יומם", ועל כן אמר וה' (הוי'ה) הולך לפניהם יומם, שהיא מדת חסדו יתברך, ולילה בעמוד אש, שהיא גבורה, והיינו "ובלילה שירה עמי".

ואולי יש בזה רמז נוסף, דהנה לכאורה יש להעיר מדוע נרמז החסד בענן שהוא מעט חשוך שהוא מעמעם את האור וממעטו, והגבורה נרמזה באור האש שהוא מאיר ומשמח כדמסיים הכתוב "להאיר להם". והרי אמר הכתוב (שם) יומם יצוה ה' חסדו וכן כתיב (שם צב, ג), להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות, נמצא דהחסד נרמז ביום שהוא האור, והדינים נרמזו בלילה שהוא חשך. ולמה כאן מדת החסד נמשלת לעמוד הענן, שהוא מכסה בעד האור ועוממו, ואילו הגבורה שהיא האש הריהי מאירה להם ללכת יומם ולילה, כלומר שהגם שהלילה חשוך ואין בו אור, מכל מקום עמוד האש מאיר לילה כיום, ויכולים ללכת יומם ולילה. וצריך להבין פשר הדבר.

והנראה בזה בעה"ו, דהנה על ידי מדת חסדיו יתברך יש אריכות אפים, שכן הקב"ה גם במדת חסדו, אינו מוותר אלא מאריך אפיה וגבי דיליה (ב"ר סז, ד), כמאמרם ז"ל (ב"ק נ, א), כל האומר הקב"ה ותרן יוותרו חייו, אלא אריך אפיה וגבי דיליה. ויש טובה גדולה ועצומה, באריכות אפים, דאדהכי והכי יכול לשוב אל ה' וירחמהו, וניחם על הרעה. אך בינתיים היא בבחינת עמוד הענן, שמכסה ומסתיר מזהרירותו של האור, כי כאשר רואים את החוטא שהוא ממשיך במריו, ולא נענש, נדמה לרואים כהסתרת פנים. והרשעים שאינם מתבוננים בחסדי ה', יחשבו את זה להתעלמות ההשגחה הפרטית ממעשיהם, ואומרים (תהלים קיג, ד), רם על כל גוים ה' על השמים כבודו, ואין זה מכבודו להתעסק בנעשה על הארץ השפלה הזאת, ויאמרו מי אדון לנו, וממשיכים במעשיהם ומכבידים לבם ומקשים עורפם. אבל מדת הדין יש בה עונשים רח"ל, אך יש בה גם להאיר ולעורר הלבבות, לבל ישגו בתרדמתם, וע"כ היא משולה באש, שהיא שורפת ומסוכנת, אך אם יודעים להשתמש בה נכונה, היא מאירה ומחממת ותועלתה מרובה. וזה שאמר כאן "ובעמוד אש לילה להאיר להם". וזו היא הסיבה שהביא להם גם עמוד האש, להאיר להם ולעוררם לתועלתם ולטובתם, אך אם לא יתעוררו ויזהרו, יש בה גם סכנות רח"ל. וע"י זה תפקחנה עיניהם לחפש בדרכיהם, ולחקור בהתנהגותם. ולפניו יעבדו ביראה ופחד.

ואפשר יש בזה גם ענין המתאים לדור דעה, שהיו בעלי מדרגות גבוהות, ובעיניהם ראו את הנהגת ה' בגילוי נפלא שלא היה עוד כמוהו עלי אדמות, ולא רק במה שראו כל העשר מכות, וכל אשר הפלַה אותם ה' בחסדו לשום להם שארית, והעבירם בתוך הים ביבשה וכו'. אלא גם בכל עניניהם במדבר, הנהיגם בהנהגה על טבעית, שלא ידועה עוד תקופה כזאת לא לפניהם ולא לאחריהם, ובמצב זה שהשכינה עמם בגלוי, הרי זה עמוד האש ממש, המאיר ומגלה כל חמירא ומסתרתא, לילה כיום יאיר, וכפי הטובה שיש בזה, כמו כן יש גם סכנות, שהנהגתם תהיה בהקפדה יתירה שלא יוכלו שאת. ועל כן הקב"ה ברחמיו, שיתף גם את עמוד הענן, להעיב מעט על האור, ולצמצמו כדי שיוכלו לשאת אותו, וה' בא בעב הענן, שעל ידי זה, יוכלו הם להתקיים ולהחזיק מעמד.

ואולי לזה ירמזו מיליו של קדוש ה' הרמב"ן ז"ל, שכתב, שהשם שוכן בתוך הענן, והולך לפניהם ביום בעמוד הענן. עכ"ל. ולמה צריך לומר שהוא יתברך "שוכן בתוך הענן", והוא קשה. ולהנ"ל יובן היטב, שאין הענן משמש רק לסימן לדרך, אלא יש בעמוד הענן לצמצם ולעמעם מעט את תוקף אורו הגדול, ולזה צריך שיהיה בתוך הענן ממש, וע"י זה יבא ה' בעב הענן, וגילוי השכינה יתעמעם מעט, כדי שיוכל המקבל לקבלו בנחת.

ואפשר להסביר הענין במשל לאדם שמחפש דבר מה ונושא עיניו לראות, והשמש היתה זורחת למול עיניו, ולא היה יכול לראות כראוי מפני אור השמש המאיר לתוך עיניו, וע"כ מניח ידו על מצחו, ומסתיר בעד עיניו בידו או בחפץ המתאים לזה, אך אינו מסתיר את עיניו לגמרי, דבזה בודאי לא יראה מאומה אלא ממעט האור ומעמעם את תוקפו וחוזקו, כדי שיוכל לפקוח עיניו, ולראות ע"י האור ההוא עצמו, ויש שמניחים משקפי שמש על עיניהם, שהזכוכיות הצבועות בצבע כהה, מחשיכים מעט מן האור, ויכולים עיניו לסובלו, וזה מה שעשה הענן, לאור השכינה, שהוא חזק ומאיר כברק, ולא יוכלו לסבול אותו, העמיד להם ענן, שיצמצם את האור ההוא ויוכלו לסובלו, והאור נגלה עליהם בעב הענן. עוד יש לומר דזה מה שאמר עוד הרמב"ן ז"ל בשם הגמ' שכל מקום שנאמר וה' היינו הי"ת ובית דינו, והי"ת היה הולך עם ישראל יומם, שהוא בחינת חסד ורחמים, ולזה היו צריכים לעמעם זיו אורו יתברך, שיוכלו לקבל שִפְעַת אורותיו וחסדיו, ו"בלילה" שהוא בחינת הגבורות הלך עמם בית דינו, להאיר להם ללכת יומם ולילה, שתהיה הנהגתם ממוזגת מבין שתי המדות, ממדת החסד וממדת הגבורה, שמאל דוחה וימין מקרבת, ימין ה' רוממה ימין ה' עושה חיל.

וכאמור גם לזה יכוונו דברי אוה"ח הקדוש, שכתב, וה' הולך וגו', אומר "לנחותם", פירוש, להיות להם נח הדרך וכו', ע"ש. וי"ל שע"י הענן שממעט את הגילוי העצום, יהיה להם נחת יותר, שיוכלו להמשיך ולהתקיים בחסד וברחמים.

ואולי יש בזה ענין של שמאל דוחה וימין מקרבת (סוטה מז, א), שעל כן אמר לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם. כי שניהם צריכים בבחינת שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני (שה"ש ב, ו),

והזדמנתי היום (אור לח' סיון ס"ח) בניחום אבלים, ואמרתי חידוש זה, והיה עמנו ידי"נ הגה"צ רבי ציון בוארון שליט"א והוסיף בה נופך מדיליה, דהיינו שאמר הכתוב (משלי כז, ה), טובה תוכחת מגולה, מאהבה מסותרת. שהתוכחה שהיא בחינת דין, תמיד היא מגולה, אבל אהבה שהיא בבחינת "וימינו תחבקני", היא מסותרת. וש"י.