וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ, וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'. (י, א-ב)

הנה אחר שפרעה הכביד את לבו, והקשה את ערפו, גם הכביד עולו על עם ה', ורדה בהם בפרך, ולא הניח דבר קשה ומר שלא גזר עליהם, קרא ה' אל משה רבינו ע"ה ושלחו אל פרעה שישלח את עם ישראל מארצו, והקדים ואמר לו, בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו, וכאן מבקשו לפרש ולספר לבני ישראל הנהגת הי"ת עמם, ושידעו ויבינו שיש מנהיג ומשגיח ורק אליו נזעק מקירות ליבנו, ועל זה אמר, כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו וגו'. כלומר פרעה הוא המקל, אך הדבר יצא מאת ה', ולב מלכים ושרים ביד ה', והוא מטה את לבם ומחשבתם לכל אשר יחפוץ, ואין מי שיאמר לו מה תעשה ומה תפעל.

ולזה מדגיש, "כי אני הכבדתי את לבו", שמאת ה' היתה זאת. ופרעה הוא האמצעי להביא את רצון ה' אל הפועל, ומוסיף הכתוב ואומר, "למען שתי אותותי אלה בקרבו". כלומר שיש בזה מטרה חשובה, שככל שה' מכביד את לב פרעה ולב עבדיו, ונותן בהם כֹח סבל רב ועצום, כן מרבה לשים אותותיו ומופתיו בקרבו. וזה עצמו הוא כדי להשיג מטרה נשגבה ועיקרית, שהיא להכשיר את עם ישראל לקראת מתן תורה. כי בהתגלות הראשונה של הי"ת למשה רבינו ע"ה בסנה, אמר לו (שמות ג, יב), בהוציאך את העם תעבדון את האלהים על ההר הזה. כדי לקבל תורת אלהים חיים, וזה הוא בניינו של העם הזה ויחודו, כמאמר רב סעדיה גאון ז"ל, אין אומתנו אומה אלא בתורתה. ושורש התורה היא האמונה בה' ובמשה עבדו.

וכדי להשריש את האמונה בלבם ובנפשם של ישראל, קבעה חכמתו יתברך, להביא עשר מכות לעיני כל ישראל, שהם כוללים כל כוחות הטבע שבעולם, בשמים ובארץ בעפר ובמים ובאויר בכל מכל כל, וכמו שביאר הקדוש רבינו משה אלשיך זיע"א בספרו תורת משה. למען ידעו ויכירו שה' הוא האלהים בשמים ובארץ, ומלכותו בכל משלה, ואפס בלתו.

וזהו שאמר הכתוב, ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים, ואת אותותי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'.

קבע הקב"ה להשריש אמונתו ויראתו בלב עמו ישראל לדורות עולם, וכל זמן שהאדם עדיין מלובש בגוף הגשמי עם מגבלותיו וחסימותיו, לא יוכל להשיג מאומה בהבנת האלהות ומהותה, מעומק המושג וקוצר המשיגים, ע"כ נתן הקב"ה אותות ומופתים שאותם נוכל לספר לבנינו ולבני בנינו לדורות עולם, וע"י סיפור והגדת הנסים והנפלאות, משיגים השרשת האמונה בליבנו, אנו ובנינו עד עולם.

וזה הוא טעם הציווי של סיפור יציאת מצרים, בימים ובלילות כל ימי חיינו. ושאל אותי איש אחד, מה יתן ומה יוסיף מה שאנו מודים ומהללים לפניו בכל יום ובכל לילה, זה אלפי שנים, ולא זו אף זו שכמעט בכל מצוה יש זכר ליציאת מצרים. והתשובה פשוטה, דבכל זכירה שאנו מזכירים את יציאת מצרים, אנו מקבלים מזה חיזוק ורענון באמונת ה' ואהבתו, והיא תועלת גדולה עבורנו.

והקב"ה בחר במלך קשה שהוא פרעה, ובאומה חזקה כמצרים, ועוד הוסיף להכביד את לבם למען יוכלו שאת כל הנטל הנורא הזה. כדי להביא עליהם את כל העשר מכות מרישא ועד גמירא, להראותנו את כוחו ואת גבורתו, וידו החזקה וזרועו הנטויה, ומלכותו בכל משלה, ושהוא מנהיג כל הברואים בהשגחה פרטית בכל עת ובכל שעה בלא הפסק כלל, ונשיג אהבתו ויראתו לטוב לנו כל הימים.

ובזה יובן היטב מה שאמר "את אשר התעללתי במצרים". דלכאורה הדבר קשה, שלפי ראות עין הן הם אשר התעללו בנו, ויתנו עלינו עבודה קשה בחומר ובלבנים, ובכל עבודה בשדה, וגם גזרות רעות וקשות גזרו עלינו בלי רחמים, ולא הניחו דבר גדול וקטן שלא ציערונו בו, ויענונו וימררו את חיינו, וגם אחר שבא משה שליח ה', ובישר את העם על הישועה הקרובה, וראו בעיניהם את האותות והמופתים אשר עשה לעיניהם כאשר ציוה ה' אותו אליהם, ורחב לבם באמונת ה', והיו מודים ומהללים לשמו יתברך, על הבשורה הגדולה הזאת ויקדו וישתחוו. ויתנו תהלות לאל עליון גואלם ברוך הוא וברוך שמו.

והנה אחר שכבר קמו בני ישראל ויתעודדו, ותקותם התעוררה בציפייה גדולה, לצאת משעבוד לגאולה, ומאפילה לאורה. והקב"ה הזהיר את פרעה ואת עמו, וגם התחיל להפליא בהם מכותיו הן אותותיו ונפלאותיו, ופרעה צועק ומתחנן לפני משה, רק הסר מעלי המות הזה, ואני שולח את העם (שמות י, יז), ומשה יוצא ונושא כפיו למרום, בתפילה ובקשת רחמים ודבריו עושים פירות, ושב ורפא להם, ומיד חוזרים לסורם כפעם בפעם, ואחר כל זה אומר להם לכו נא הגברים וגו' (שם שם, יא), ופעם אחרת אמר להם לכו עבדו את ה', רק צאנכם ובקרכם יוצג וגו' (שם שם, כד), וכן על זה הדרך, מתחנן ומבטיח בשעת צרה, ובועט ומתנער בעת כי ירוַח לו. נמצא דפרעה ועמו הם אשר התעללו בנו באכזריות ובעקביות בכזב ומרמה, וא"כ איך הכתוב אומר ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים.

אבל לפי מה שכתבתי יובן הדבר היטב בעה"ו, דבאמת פרעה ועמו היו חושבים שהם מתעללים בנו, ולא ידעו ולא הבינו שהם היו כלי שרת ביד הקב"ה, אשר שם אותם אמצעי להשיג מטרתו, שהיא הכשרת עם ישראל, והן היו בית הספר הטוב ביותר להשרשת האמונה בישראל. וכדי שהעונשים הללו יבואו עליהם בדין, בחן אותם הקב"ה בזה שהפקיד את עם ישראל בידם, ומאז שקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף, הרשיעו המצרים המה ושריהם עם מלכם בראשם, ושיעבדו את ישראל עבודת פרך באכזריות, והיו שולטים בהם ובכל אשר להם, גם גזרו על בניהם גזירות קשות ורעות, והפליאו פשעיהם בעמנו הפלא ופלא, וגם יד ה' היתה בם להביא עליהם כל המכות הקשות והרעות ההם, אשר לא היו כמותם לרוע, וכשכשל כוחם הטבעי לסבול, חיזק ה' ברוך הוא את לבם, ואימץ את רוחם, שימשיכו לסבול, ובמקום לחשוב חשבון נפש אמיתי, היו משתעשעים במחשבה שהם מתעללים בישראל, וגבה ליבם בגאוה ריקה וסרוחה, ומלכם פרעה הרשע חשב עצמו אלוה, ואמר לי יאורי ואני עשיתיני (יחזקאל כט, ג). וככל שהרבו לחטוא ולפשוע, כן התרבו אותות ומופתים, וישראל רואים ומתחזקים ומשלימים אמונתם ממכה למכה, ועל הכל יתגדל ויתקדש שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה. ואילו השוטים הללו עודם שמחים במחשבה ריקה ושדופה, שהנה עדיין משתעבדים הם בעם נבון וחכם, ומנצלים אותם לעבודת עבודה, ומשחקים הם בנביא ה', כי למרות שהראה לַהם נסים ונפלאות שאין כוח בשום בריה להכחישם, חושבים עדיין בדעתם להתל ולשחק בו, והולכים מדחי אל דחי רח"ל. ושבר על שבר בא עליהם, ומדי התעוררם על מצבם צעקו אל פרעה לאמר לו, הטרם תדע כי אבדה מצרים (שמות י, ז). והוא משיב להם באומר ובדברים, שהנה נצחונם קרב ובא, ומיד מיד יגיעו למנוחה ולשלוה, וישראל ימשיכו לעבוד אותם.

ולא ידעו מעולם ולא עלתה על לבם, שמאת ה' היתה זאת להם להומם ולאבדם, ולהביא עליהם כל המכות הנוראות, והרבות אותות ה' ומופתיו, למען נדע אנו ובנינו כי ה' הוא האלהים בקרב הארץ ממש, והוא צופה ומביט על כל איש ואשה, ועל כל מעשה גדול וקטן, והוא המוליך והמביא בכל הנעשה בעולם, ואפס זולתו, ונאמין בה' ובמשה עבדו עד עולם. וזו היא ההתעללות האמיתית אשר התעלל בהם בורא העולם ומנהיגו. אשר בידו נפש כל חי, גם לב מלכים ומושלים נתון לשליטתו המוחלטת, כמאמר הכתוב, לב מלכים ושרים ביד ה'. והוא מטה את ליבם של המלכים והשרים ככל אשר יחפוץ, וכמו מכונה הנשלטת ומתכוונת, ע"י שלט רחוק הנתון בידי אדם היושב במרחק, ומשם מכוין ומפעיל אותה, כך לב כל מלך וקצין ומושל ושר, נתון בידי בורא העולם, והוא עושה בו כל אשר יחפוץ. והלה חושב שהוא החליט והוא גזר, והוא בנה והוא סתר, ולא ידע ולא הבין שיש כוח אחר העומד עליו ומכוונו ומטהו לכל אשר הוא יתברך רוצה וחפץ.

ובזה יובן הכתוב (תהלים ב, ד), יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו. שהוא יתברך מנהיג עולמו כמו משחק, ומעמיד בו מושלים ומנהיגים, כדי להשלים דרך העולם שיראה כאילו פועל ומתנהג מחמת עצמו. ופעמים רבות שאותו מלך מתגאה ואומר בלבו, אני מלך ואין מי יאמר לי מה לעשות, וכמו שאמר פרעה, מי ה', לא ידעתי את ה'. וגאותו הטעתו ודיבר גבוהה גבוהה, וכשאותו מלך מתגאה ולשונו מדברת גדולות. ה' ילעג למו, וגאותו תשפילנו לעיני כל העולם.

ואמרתי משל למה הדבר דומה, למשחק השחמט, אשר הוא כמו מדינה קטנה, (וכבר המליץ בה הראב"ע ע"ה בשירתו, ארץ בלא אדמה, מלכיה ושריה ללא נשמה, אם המלך שממה, לא תחיה כל נשמה). ויש בה חיילים וקצינים וכו' וגם מלך יש בו, והכל עשוי מעץ או פלסטיק, או אפילו מכסף וזהב, כמו אצל נסיכים ומלכים, והַמְשַחֵק מחשב דרכיו ומוליך מהלכיו, ואחר מחשבה ארוכה ומעמיקה, לקח את המלך והניחו בפינה הימנית, ונדמה בנפשנו שאותו מלך נעשה לו נס ופתח פיו ואומר לשחקן, למה תניח אותי בפינה הזאת, ואני מעוניין לעמוד במרכז כדי לפקח על הכל יפה, וזה עונה לו שהוא חשב טוב וזה הוא מקומו לעת עתה, וזה צועק ואומר אבל "אני מלך", והמשחק לועג לו, ואומר אתה מלך, אתה גולם של עץ, ורק לצורך המשחק קראנו לך מלך. שהמשחק יהיה יפה ומעניין, ואתה רוצה להתנהג כאילו שאתה מלך, שב לך במקומך.

כן הדבר הזה, "יושב בשמים ישחק", יושב ומשחק בעולמו, זה ישפיל וזה ירים. זה יעשיר וזה יוריש. משפיל גאים עדי ארץ, ומגביה שפלים עד מרום. מקרב רחוקים, ומרחיק קרובים. ועושה בעולמו ובבריותיו כאשר יחפוץ. ומי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל. וברצונו לתת תוכן וצורה בעולם, כי לשבת יצרה, הכינה וחקרה, ומעמיד ממלכות וראשי צבאות, וסודר סדרים, ועורך מערכות, ונותן להם כוח השכלי, וגם כוח הדמיון יצק בעצם יצירתם, עד שכל אחד חושב בדעתו שהוא עושה את מה שהוא רוצה לעשות, ואין מי יאמר לו למה עשית כך או לא עשית כך, ופעמים מכריז על עצמו שאין עליו שום שליט, והוא כל יכול ח"ו, וגם על זה אין מי שיקום ויערער עליו ויעיר לו. ולא ידע ולא יבין, כי יושב בשמים ישחק, ולצורך מהלכיו מינהו להקרא בשם "מלך", ובעת שירום לבבו, ה' ילעג למו, באמור לו, אדם להבל דמה, ומה אנוש כי תזכרנו, וימיו כצל עובר היום כאן וכו', ומה יתרון לאדם, ועוד ועוד.

ואם יתבונן לעומקם של הדברים, ושב ורפא לו מגאותו ויפקח עיניו ויראה, שכל מה שהוא עושה, מאת ה' נעשים הדברים, ואינו אלא כמכונה, שמפעילים אותה והיא פועלת, ומכוונים אותה והיא מתכוֶונת, ולכל אשר יטוהָ מפעיליה, לשם היא תטה, וכל אשר היא עושה, אינו מכוחה אלא מידו של זה שעומד ומכוונה, אשר לו משפט השלטון עליה.

ואז נכנע לבו לפני יוצרו, ואותה רוח שטות אשר מצאה קן לה, תוך לבו ומוחו של אותו אדם, חולפת ועוברת מעליו, ושב ורפא לו. וישוב אל ה' וירחמהו.

ואם יחזיק ברשעו, וזדון לבו ישיאו, ולא ירצה לשנות דרכו, הלוך ילך וחסר, וירד מדחי אל דחי, וילקה בכפלים, ואחריתו עדי אובד. וזה אשר היה לפרעה ועמו, שדברו בגדולות ואמרו מי אדון לנו, ואכלו ולקו ושילמו, והם היו הגורם ללמד לישראל, בינה ואמונה, והן הם אשר הכשירום והכינום לקראת מתן תורה, לעשותם בני חורין אמיתיים, אשר עוסקים בתורת אלהים חיים, ולזכות לחיי נצח חיי העולמים, תחת אשר אמרו להשמידם ולכלותם, לולי ה' שעמד להם ויוציאם ביד רמה.

ומעתה נבא לבאר מה היתה לו לפרעה באומרו, הבה נתחכמה לו (שמות א, י) ופירש"י ז"ל, נתחכמה לו, "לעם", ורבותינו דרשו נתחכם למושיען של ישראל. ע"ש. והא בהא תליא.

ואם התורה הגדירה את רשעותו של פרעה בלשון "התחכמות", אות וסימן הוא שחכמה גדולה מאד היתה בזה. כי פרעה וכל חכמיו השקיעו את כל חכמתם כדי להרע לישראל בכל הכח, ואין לשער ולתאר כמה כוחות הפעילו כדי להשיג את החכמה הגדולה הזאת, בשביל להתחכם על מושיעם של ישראל, שלא יבא לאויר העולם ח"ו, ואיזה השקעה עצומה השקיעו ע"ז, עד שהצליחו לעקוב אחר כל בנות ישראל, לדעת את זמן לידתן, כדי לקיים גזרתו של אותו רשע, "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". והנה אפילו בימינו אלה שיש בתי חולים וקופות חולים וטיפת חלב, ויש מחשבים וכו', ויש סדר ציבורי בכל דבר ודבר, ובפרט בענין זה של רישומי לידה ואוכלוסין, עדיין אי אפשר להעלות על הדעת שיוכלו להקים מעקב כזה אחר כל אשה לדעת אימתי היא יולדת, אפילו בעיר אחת, ומצינו שהרשע הזה הצליח להתחכם על מאות אלפי נשים, ולמרות שלא היו תנאים מתאימים כלל, בכל זאת, לא חסך פרעה הרשע כל מאמץ, עד שהמעקב שלהם היה צמוד לכל בת ישראל ממש וכל זה מרוב שנאתו שקלקלה את השורה.

ולמדתי זאת מלידתו של משה רבינו ע"ה עצמו, שנולד ג' ירחים לפני הזמן, ועל זה נאמר (שמות ב, ב-ג), ותצפנו שלשה ירחים ולא יכלה עוד הצפינו. כלומר, כל מה שיכלה להצפין את בנה, היה רק אותם שלשה ירחים שנולד קודם הזמן המקובל, אך משעברו ג' ירחים אלו, נאמר (שם), ולא יכלה עוד הצפינו, כי בשום פנים לא יכלה למצוא איזה מפלט כל שהוא, והגיעו הדברים עד כדי כך שנתנה אותו בתֵיבַת גומא ושמה אותו ביאור (שם שם, ג), ואם היה לה איזה מפלט, ואפילו הדחוק ביותר לא היה עולה בדעת שהאמא הצדקת הזאת תשליך את בנה ביאור, ועוד בן כזה שבלידתו התמלא כל הבית אורה. אלא ברור שידעה היטב את המצב, שאין מקום להסתתר עוד מפני ידו הארוכה של אותו רשע. ומזה נוכל להשיג מדת מה, מגודל החכמה ומעוצמת ההשקעה, שהשקיע פרעה ועמו להמית את בני ישראל הנולדים. והחלק יעיד על הכל.

והתקיים בו הכתוב (משלי כא, ל), אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה', כי אי אפשר להתחכם נגד דבר ה'. ואין אפשרות להזיז דבר אלהינו. רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום (שם יט, כא).

כי כל מה שעשה פרעה והשתדל כדי לאבד את מושיען של ישראל לא עלה בידו, ומשה ניצל וגדל וגאל את ישראל.

ואולם לא זו בלבד שאי אפשר לבטל עצת ה' ח"ו, שהוא דבר פשוט ואינו צריך לפנים, אלא מדרכי ה' שהאיש המתחכם על דברו, סופו שהוא האיש אשר יבצע את דבר ה', הוא בעצמו ולא אחר. וזה הוא שכתוב (תהלים ב, ד), "ה' ילעג למו". ובחכמות שהוא משיג בעומק וביגיעה ורוב עמל, כדי להפר עצת ה', בהם הוא נלכד, ומבלי להרגיש כי הוא מבצע דבר ה' בשלמות, וכל רואה משתאה, ונגלה כבוד ה'.

שהרי פרעה גזר להמית את כל הזכרים כדי שביניהם ימות גם מושיען של ישראל. והנה אחר שנולד מושיען של ישראל משה רבינו ע"ה, שמה אותו אמו ביאור, ועילת העילות וסיבת הסיבות, הביא את בתיה בת פרעה אל היאור וראתה את משה, ונתן הי"ת רחמים בלבה, עד שלא יכלה להניחו שם, ותשלח את אמתה ותקחהו, ותפתח ותראהו את הילד, והנה נער בוכה, ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים זה. נמצא שידעה מי הוא זה שהוא ילד עברי, וידעה גם ידעה מה שגזר אביה המלך, אבל הדבר כבר לא היה בידה, כי ה' נתן לה חמלה בלבה על הילד הזה להצילו, כמו שנאמר, ותחמול עליו, והיתה זאת חמלה גדולה ועזה שלא יכלה לשלוט בנפשה, ומאת ה' היתה זאת לה, כדי לקיים עצת ה' ברוך הוא, וניסתה לתת למניקות שיניקוהו ויחדול מבכיו, ובזה תשקיט את המיַת לבה, אשר בער כאש להבת שלהבת מהחמלה הגדולה שלא היתה יכולה לעמוד נגדה. אך משה הקטן סירב לינוק מדבר של טומאה. עד שניגשה מרים אחותו שניצבה מרחוק לְדֵעָה מה יעשה לו, והציעה לה להביא לה מינקת מן העבריות, ובפירוש איתמר "מן העבריות", ותאמר לה בת פרעה לכי, והלכה והביאה את אמו של הילד.

ונחשוב בדעתנו לרגע קט, מה היתה מוכנה יוכבד לשלם ולתת, כדי שישיבו לה את בנה להניקו. אחר שהשליכתו ליאור, וכבר נתיאשה ממנו לגמרי, ומבשרים לה שעוד בנה חי, וישיבוהו אל חיקה להניקו.

אך לא מיבעיא שלא נדרשה לשלם דבר, אלא שעוד אמרה לה בת פרעה, הילכי את הילד הזה, והינקהו לי, ואני אתן שכרך. ושני דברים יש כאן, הראשון "והינקהו לי" הרחמים אשר נתן ה' בלבה, הביאו אותה להרגיש חובה גדולה להחיותו ולקיימו, עד שאומרת לאמו תניקי אותו לי, בשבילי. והשנית גדולה מהראשונה והיא, "ואני אתן את שכרך", והמתבונן עומד משתומם, הלא פרעה עשה כל מה שעשה אך ורק בשביל הילד הזה. והנה בתו מצילתו, וגם משלמת מהקופה של פרעה, משכורת קבועה לאמו של משה, כדי שתסכים להניק אותו בשביל בת פרעה.

וכשגדל הילד הביאתו יוכבד לבת פרעה, וגדל על ברכיו של פרעה, ועל ברכים תשעשעו. וכתב רבינו אברהם ן' עזרא ע"ה (שמות ב, ג), שמאת ה' היתה למשה, לגדול בבית המלך כדי שילמד ממנו תכסיסי מלוכה, וידע להנהיג את עמו במלכות, שעליו נאמר (דברים לג, ה וראה ראב"ע לבראשית לו, לא), ויהי בישורון מלך, עד שהיה נוטל הכתר מראשו של פרעה, ומניחו על ראשו.

וזהו ה' ילעג למו, באמור לו אתה פרעה חושב שאתה מלך ומתגאה על בריותיך, ואומר מי ה', ומתחכם על עצתי, הרי בביתך יגדל משה, ומפיתך יאכל, וממשקך ישתה, אחר אשר בתו הצילתו, ואחר אשר שילם משכורת קבועה ליוכבד אמו, כל זמן היניקה. ומשגדל משה יצא לראות את אחיו, ואחר זמן שב למצרים, ובא אל פרעה במאמר ה', ואמר לו (שמות ה, א), כה אמר ה' אלהי ישראל, שלח את עמי ויחוגו לי במדבר. ופרעה עומד משתומם ואומר, הלא זה אתה הילד שגידלתי בביתי על ברכי וכו', ומשה משיב לו אמת נכון הדבר, קמה אלומתי וגם נצבה, ותראה איך שאי אפשר להתחכם על דבר ה', בשום פנים שבעולם, וגם עתה תקח מוסר בבקשה, ותלמד לטובתך, ולטובת עמך, ותכניע לבך לפני דבר ה' אלהי השמים ואלהי הארץ. ואל תחזיק בדעותיך הפסולות והנפסדות, ודיבר עמו תוכחת מגולה מתוך לב אוהב, ומתוך הכרת הטובה שהטיב עמו.

אך הרשע הזה בגאותו הגדולה כעס, והטיח דברים כלפי מעלה, ואמר מי ה' וגו'. ואחריתו עדי אובד. ובני ישראל יצאו ביד רמה, ושמחת עולם על ראשם, אז ישיר משה, ובני ישראל את השירה הנצחית, שירת כל הדורות, ושירת כל הימים מדי יום ביומו, אשר מאז לא עבר יום אחד שלא פצחו בשירה זו רבבות אלפי ישראל עד היום ועד ביאת הגואל בב"א.

והנה בימינו אלה, אויבי ישראל נשאו ראש, ומתחכמים על עם ה' ונחלתו, בדרכים ושיטות שונות זו מזו, לא הרי זה כהרי זה, אך הצד השוה שבהם, שדרכם להזיק ולהשחית, ושנאת ישראל מפעפעת בלבם, והיא שמכוונת כל צעדיהם. ועלינו לידע ולהתבונן שמאת ה' היתה זאת להעיר את רוחנו, ולהקיץ אותנו מתרדמתנו, לשוב אל ה' בכל ליבנו, נחפשה דרכינו ונחקורה, ונסיר מלבנו כל שנאה וכל מחלוקת, ונטהר לבנו לעבוד את ה' אלהינו עבודה תמה וזכה, ביראה ובאהבה, לשמור מצוותיו ולכבד ולקדש השבתות ומועדי ישראל, ולהתחזק בלימוד התורה בעמל ויגיעה לש"ש, יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, וישוב אל ה' וירחמהו, ואין דבר העומד נגד התשובה, והוא רחום וחנון וניחם על הרעה, ישוב ירחמנו, יכבוש עוונותינו וישליך במצולות ים כל חטאותינו.

ומצוה רבה על כל ת"ח, ועל כל איש ירא שמים, לקרב כל אחד ואחד מאחינו בני ישראל, אחד חכם ואחד תם, גדול וקטון שם הוא, באמירה נעימה ובאהבה רבה וכנה, להביא לפניהם דבר ה' ותורתו. ועם ישראל מלאים באמונת ה', ואהבת התורה מושרשת בלבם בעומק גדול, אין יוצא מכללא, וגם אלה המצהירים בקול גדול שכאילו אינם מאמינים, הכל שקר ורעות רוח, שכולם מאמינים בה' ובתורתו, אלא שהתאוות גוברות, והרשלנות והעצלות גם הם עושים את שלהם, וכאשר מעוררים את לבם, ומדליקים את הניצוץ דקדושה הטמון בעומק לבם פנימה, מיד נמשכים בחשק ובשמחה. ושבים אל ה' בכל כוחם. וכן יש להרבות תפילות בלב נשבר ונדכא, על עמנו ועל נחלת אבותינו. וה' הטוב יחיש ישועתנו, ויקרב גאולתנו, וישמיענו ברחמיו שנית לעיני כל חי, לאמר הן גאלתי אתכם, בשובה ונחת תושעון במהרה בימינו אמן.