וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ: (כב, ל)

כתב הרמב"ן ז"ל שעד הנה הזכיר המשפטים, והזהיר בדברים המכוערים. ועתה כשבא להתחיל באיסור המאכל פתח ואמר, "ואנשי קדש תהיון לי". שראוי שיאכל האדם כל מה שיחיה בו, ואין האיסורים במאכלים רק טהרת הנפש. שתאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות בנפש. לזה אמר ואנשי קדש וכו', בעבור שתהיו ראויים לדבקה בי שאני קדוש, וכו'. והנה השרצים משקצים את הנפש והטרפה אין בה שיקוץ, אבל יש בשמירה ממנה קדושה. עכ"ל. ואולם בחומרת האיסור של השקצים ושל הטרפות שוים הם.

ועיין ברש"י ז"ל אם אתם קדושים ופרושים משיקוצי נבלות וטרפות הרי אתם שלי, ואם לאו אינכם שלי. (מכילתא). עכ"ל. ומהלשון שכתב "משיקוצי נבלות וטרפות" משמע קצת שגם בהם שייך שיקוץ ודלא כהרמב"ן ז"ל הנז'.

ורבינו עובדיה ספורנו ז"ל, פי' ואנשי קדש, שע"י הפרשת בכורות הבנים ומתנותיהם לעבודתי, הנה הבכורות ילמדו דעת את העם והתקדשתם והייתם קדושים. ע"כ. וצ"ע הרי בכור אדם בפדיה, וכמ"ש הרמב"ם ריש הלכות בכורות הנ"ל. ואולי שמקדישים את הבכור ללימוד תורה שיוסיף על קדושתו. וצ"ע. ואולי זה נרמז בשאלתו של הכהן שבא לפדות את הבן הבכור, ושואל לאבא, במאי בעית בבנך בכורך, או בחמשת שקלים כסף. והיא שאלה תמוהה וכי יש הוה אמינא שהאב יעדיף חמשת שקלים כסף יותר מבנו בכורו, אלא הכהן שהוא מלמד דעת ויראת ה', כדכתיב (מלאכי ב, ז), כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא, מלמד לאב דרך בחינוך, ואומר לו זה בנך בכור, ומשיב הן, ואומר לו הכהן במאי בעית וכו', כלומר תתוה את הדרך בה אתה רוצה להוליך את בנך, בחמשת שקלים כסף, מסחר ורווחי העולם הזה, או בבנך בכורך, כדכתיב בני בכורי ישראל, דהיינו לחנכו ולגדלו בדרך שבה יהיה בן חביב ויקיר לה' ותורתו, והאב אומר אני רוצה בבני בכורי, ואני מניח כל אומנויות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה, ומזה יהיה שהביכורים ילמדו דעת את העם כלשון רבינו הספורנו ז"ל.