וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: (כא, א)

שני דברים חשובים דרשו בתיבת "לפניהם". וז"ל רש"י ז"ל, לפניהם, אמר לו הקב"ה למשה, לא תעלה על דעתך לומר, אשנה להם הפרק וההלכה שתים או שלש פעמים, עד שתהא שגורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר, אשר תשים לפניהם, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם. עכ"ל. עו"כ רש"י ז"ל לפניהם, ולא לפני עובדי אלילים וכו'.

וצריכים להבין הענין הראשון שהקב"ה מצוה ומזרז למשה רבינו ע"ה, ולכל החכמים והמורים בישראל, דור דור וחכמיו, שלא יסתפק בשינון הפרק וההלכה, שתים ושלש פעמים עד שתהיה שגורה בפיהם כמשנתה, אלא יעמול ויטרח לבאר להם טעמי הדבר לעומקו ולרוחבו, עד שתהא כשלחן הערוך לאכילה. ובודאי דבר גדול וחשוב הוא, להאהיב התורה על לומדיה, ולטעום טעמה מתוך עמל ויגיעה כראוי, שתהיה נקנית להם כשימיתו עצמם בעמל גדול עליה, וזה לא יתכן בשינון ובלימוד שטחי, אלא ביגיעה גדולה, לרדת לעומקם של הדברים עד שרשיהם ויסודותיהם, והוא עיקר גדול ואולי החשוב ביותר במצות תלמוד תורה שהיא כנגד כולם. אבל התימה היא, למה מצוה על זה בפסוק זה, שמדבר על הדינים ועל הדיינים, וכאן ראוי לפרש כללי הדינים והמעלות הדרושות לדיינים, וכן המצוה להתדיין אצל דיינים אמיתיים הדנים עפ"י משפט תורתנו הקדושה. ואילו ענין עריכת התורה בטעמיה וביאוריה, יצוהו במקום הראוי לו, כמו בפסוק יערוף כמטר לקחי (דברים לב, ב), או בפסוק שימה בפיהם (דברים לא, יט), וכן רבים.

ואולי כונת רבותינו ע"ה, שגם הדבר הראשון הזה, הוא זירוז לדיינים, וראש וראשון דייני ישראל, שאליו מביאים כל הדבר הקשה, הוא משה רבינו ע"ה, אשר הוא המוליך והמביא לכל משפטי התורה, והוא הגבר הוקם על, אשר שפט את ישראל כל ימיו ושניו אשר היה עמם, במסירות אין קץ, עד שאמר לו יתרו, שלא יוכל להחזיק מעמד במצב זה, נבול תבול וגו'. ואליו ולכל דייני ישראל לדורותיהם מצוה הקב"ה ומזרז, שלא יסתפקו בשינון שתי פעמים ושלש וכו'. אולי רומז להם, שבבא בעלי הדין לפניכם, תזהרו שלא להסתפק במתן פסק דין, האומר מי חייב ומי זכאי וכדו'. אלא צריך לכתוב טעמים ונמוקים לפסק הדין, ולהביא מקורות להלכה שידעו על מה מיוסדים אדניה, וימתיק הדברים עד היכן שידו מגעת, בטוב טעם ודעת, בלי מגרעת ולא יאמר הדיין הרי אני טרחתי ויגעתי וביררתי ההלכה כדבעי, ואני פוסק דבר ברור ומסודר, ומה לי להטריח עצמי לבאר להם פירוש הדין וטעמיו, שיש בזה טורח גדול מאד, על זה אמרה תורה, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, שיהיו ברורים וחזקים, אבל לא רק ברורים לך וידועים לך, אלא, אשר תשים לפניהם, חייב אתה להטריח עצמך ולכתוב נימוקים ומקורות וטעמים, עד שיהיו הדברים ברורים וגלויים גם למתדיינים, כשלחן הערוך ומוכן לפני האדם לאכול ולשבוע.

ואם כך יעשה, להראות חכמת התורה, ויושר המשפט, אז אתה מסייעם לקיים את הפירוש השני, והוא אשר תשים לפניהם ולא לפני ערכאות, שכאשר יראו ויטעמו טעמה של תורה כי טוב הוא, לא ירעו בשדות זרים, ולא ישימו משפטם לפני זרים, ולא ירימו ידם בתורת משה רבינו ע"ה, ושלום על דייני ישראל. ובפרט בהני אינשי חלושי הדעת והדת, אשר בקלות יחפשו היתר לעצמם ללכת לפני ערכאות, ובפרט אם יהיה לו ריב עם חברו או עם שכנו ימים רבים, וכדרך העולם כל אחד מצדיק את עצמו, וככל שירבה הזמן, כן יוסיף לחזק את צדקתו, בכל מחיר וצורה, ובבואו לדין בטוח ומשוכנע בצדקתו בלא שום ספק, וכשיפסקו נגדו, מתמרד ואומר שעיותו את דינו, או לפחות יאמר לא שמעו אותי, ולא נתנו לי לדבר, ורק לשני הקדישו זמן ותשומת לב וכו', ובפרט אם הפסק לא מנומק, זה משאיר מקום לטענות ומענות, לא כן הדבר בראותו שהדיין טרח וכתב פסק דין ארוך ומנומק, אשר בו הוא מקדים לציין דברי כל אחד מהצדדים וטענותיהם וגם נימוקיהם, וכך המה רואים ששמע כל דבריהם ונחת לעומקם כנאה וכיאה. ואח"כ פונה לדבר ה' זו הלכה, סדורה וערוכה, להעמיק בה עד בואכה אל חקר אמיתתה ונושא ונותן בסברות ברורות, ובדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים חדשים גם ישנים, ואז מקשר דברי רבותינו עם הטענות, ומראה פנים לכאן ולכאן, וסוף מעשה שהוא מכריע הדין לאשורו, עם טעמו ומקורו, ויעלה את אורו, לעיני המתדיינים, והם רואים ומבינים, וגם אם לא יבין בו, עכ"פ רואה שהשקיע עמל ויגיעה, וזה משקיט את רוחו, וגם שיכול להראות אותו פסק למי שיחפוץ, ושם ה' מתקדש, ומשפט התורה מתייקר ועולה, ולא ישימו משפטם לפני ערכאות. וע"כ הקדים וציוה כאן לדיינים, שלא יעלו על דעתם להסתפק במשנה סדורה וברורה, וחייבים לפרש להם טעמי הדבר ולנמק, כדי שיתקיים הצו השני, לפניהם ולא לפני ערכאות.