הדפסה
העקביות וההתמדה, הם מיסודות הגדולים להצלחה בחינוך

וַיַּעַן משֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה', וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' מַה זֶּה (מזה כתיב) בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה, וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס משֶׁה מִפָּנָיו, וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ. (ד, א-ד)

וכתב רש"י ז"ל "מזה בידך", לכך נכתב תיבה אחת, לדרוש מזה שבידך, אתה חייב ללקות שחשדת בכשרים. ופשוטו כאדם שאומר לחברו מודה אתה שזו שלפניך אבן היא, אמר לו הן, אמר לו הריני עושה אותה עץ. עכ"ל.

ורבינו יעקב בעל הטורים ז"ל כתב שהמטה של משה, משקלו מ' סאה. ואמר לו, מ'-זה שבידך, דבר אחר, מ' שנה יהיה "זה" (גימטריא י"ב) הם י"ב שבטים (היינו שישהו בני ישראל ארבעים שנה במדבר). עכ"ד.

ושמעתי מאחד מזקני חכמי ירושלים (לפני שנים רבות, ואיני זוכר את שמו כעת) שאמר שתיבה זו, "מזה" בגימטריא ב"ן, והקב"ה גילה למשה רבינו ע"ה, רבם ומחנכם של כל ישראל לדורותיהם, את סוד החינוך של הילדים, שזה עמלנו בעולמנו, כמאמר חז"ל (בהגדה של פסח) "ואת עמלנו אלו הבנים". ואמר לו מז'ה שהוא הבן, יהיה בידך, שלא תסיח דעתך ממנו, ולא תזניחנו, להשליכו אחרי גֵיוְךָ, אלא יהיה בידֶך ושים עינך ולבך עליו.

ועוד אמר לו אם אתה רוצה לדעת כמה חשוב שיהיה בידך, בא ואראך מה הן התוצאות של עזיבת הבן לעצמו. ויאמר השליכהו ארצה, תעזוב אותו יום אחד מידך ותשליכהו ארצה, ותראה לאן זה יכול להגיע. "ויהי לנחש". אם עוזבים את הבן מהיד הוא יכול להדרדר עד כדי שיהיה בשיא השפלות ובעומק הטומאה, שהנחש הוא סמל הטומאה, והוא הראשון שהחטיא אדם ואשתו, כלומר אין קץ לאן יכול להדרדר ולרדת כשעוזבים אותו מתוך היד, עד שאי אפשר לעמוד במחיצתו, וינס משה מפניו, שאין בכוחו להסתכל בפניו.

והקב"ה אומר לו שגם בזה אין להתיאש, ולהמשיך להשתדל בקירוב ובמאור פנים. וזה שאמר לו "ויאמר ה' אל משה שלח ידך ואחוז בזנבו", תשיבהו אל תוך ידך ותחזיק בו. "וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה בכפו". וראה משה שכשמחזיקים את הבן אל היד, מיד משתנה והיה לאדם אחר, ומנחש נהפך למטה, ושב ורפא לו.

והשורש לזה הוא, שעם ישראל קדושים הם, וכל חפצם ורצונם, הוא לעשות רצון קונם. אלא שההשפעה הרעה, ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, הם מפרידים בינם ובין הקדושה, וכאשר מנקים ומסירים את הזוהמה וההשפעה ההיא ממנו, מיד חוזר לשורשים שלו, ותרא אותו כי טוב הוא, ואינו נחש ח"ו אלא מטה, ולא סתם מטה, אלא "מטה האלהים אשר תעשה בו את האותות", ויהיה למופת ולאות.

והוספתי בזה שתי נקודות קטנות, מתוך דקדוק בלשון הפסוק, שאמר לו ה' למשה, "שלח ידך ואֶחֹז בזנבו". יש כאן שתי אמירות, "אחוז" ולא אמר "קח" או "תפוס", ועוד דקדק להראותו מקום האחיזה שהוא "בזנבו".

המילה "אחוז" מראה על אחיזה ממושכת ועקבית, כמו אחזתיו ולא ארפנו (שיר השירים ג, ד), והיינו שהקב"ה מלמד עוד את משה רעיא מהימנא, דמה שאמר לו "מזה" בידֶך, אינו רק לפעמים, וכדרך רובא דעלמא, שהם עסוקים וטרודים על המחיה ועל הכלכלה, ושאר טרדות העולם אשר רבו כמו רבו, ואין לך יום שאין טרדותיו מרובות משל חברו. ולא נותנים ליבם ועינם על חינוך ילדיהם כראוי, ורק כשבא איזה משבר, או נעשה דבר מה קשה ונורא, אז מתעוררים באחת ובחוזק גדול, ומחליטים שיש לטפל ולחנך וכו'. ויש טובים יותר אשר מדי פעם מתעוררים ומתחילים לשוחח עם הילדים, ומתעניינים, ומוכיחים אותם באמירה רכה ובנעימה, אך מיד למחרת שוקע אותו אב או האם בעניינים מענינים שונים ומגוונים, חשובים יותר וחשובים פחות, ולא נזכרים ולא מתעוררים רק אחר שבוע או יותר ושוב מחליטים שהפעם אני אשים לב ואטפל וכו', וחוזר חלילה, אחת למעלה, ושבע למטה. והילדים חכמים המה, ולמרות גילם הרך, יש להם עינים לראות וכו', ורואים שהאב או האם או שניהם, לא רציניים, ואעפ"י שיש להם רצון אמיתי לגדל ולחנך את בניהם, בדרך הישרה, עפ"י רוח התורה, ויראת ה' טהורה, על כל פנים כל רוח קלה מעבירתם על דעתם, והילדים ג"כ לא מתיחסים כראוי, ולא מעריכים את מאמצי ההורים והשתדלות, ועושים מה שלבם חפץ. ביודעם שאין הוריהם רציניים בדבר, וכל רוח קלה מעבירתם מדאגתם לחינוך ילדיהם. ויש שעניני פרנסה וחברה, וטיול ומשחק, יקר בעיניהם יותר מכל החינוך, ועל כן אינם מתיחסים ברצינות לדיבורים החשובים, והאמירות שמרעיפים עליהם הוריהם, ועושים מה שלבם חפץ.

לזה א"ל הקב"ה, למשה, "אחוז בזנבו", דהיינו לא התעוררות רגעית וחולפת, אלא אחיזה ממושכת ועקבית ולא חלשה ורופפת. אך מאידך אם יתפוס ויאחז אותו בחוזק גדול, עלול להשיג את ההיפך, שמרוב דוחק ורוב לחץ, יחפש לו הילד מפלט להשתמט מתחת ידו, ויפרוק את עולו מעל צוארו, ויכול לעשות צעדים חמורים ביותר. לזה אמר הכתוב, "אחוז בזנבו", שלא תאחזנו בצוארו ותחנוק אותו לגמרי, ואף שהאחיזה צריכה להיות תמידית, אך מכל מקום תהיה בבחינת אחוז בזנבו, והוא לא צריך להרגיש בזה יותר מדאי, אלא תדריך אותו באהבה וידידות, ותתוה לו הדרך בעדינות ותעודד אותו לילך בנתיב הנכון, ותשאיר לו מרחב למחשבה ופעולה, שמצד עצמו ימשיך ללכת באותה דרך.

וגם שירגיש הילד שהוא מאן דאמר בכל הענין, ולא איזה חפץ שלוקחים ומעבירים ממקום למקום. וגם הכל יהיה בכבוד והערכה, ולתת לו הרגשת ביטחון עצמי, ולהראות לו שסומכים עליו. כדי שילך ברצון ובהליכה עצמאית, ולא ירגיש שאתה מוליכו שם בעל כרחו, ויבעט ויברח ממך וזהו "אחוז בזנבו". "בזנבו דוקא" ויהיה כנראה ואינו נראה, מטי ולא מטי.

ועוד אמר שלח ידך ואחוז וגו', שהוא מיותר לכאורה, דבמה יאחוז אם לא בידו, אלא רומז לנו, שהדברים יעשו במחשבה תחילה, ולא יאחזנו תיכף מיד להוכיחו וליסרו בדבריו, אלא תמיד יקדים מילי דחיבה ורצון, לרכך לבו, ולהכינו לקבל הדברים בשובה ובנחת, וזהו "שלח ידך", כאומר תקדים דברי נועם וידידות, ותשאלנו לשלומו ולמצבו תחילה, וכן איך מסתדר עם החברים. ואם חסר לו דבר מה. ורק אחרי כל זה, תתחיל בדרך חברות ובקירוב, לדבר עמו על ענייני לימוד וחינוך, והכל יהיה בעדינות ואדיבות בלא לחץ ובלא כח, רק כמדריכו ממרחק, אך בעקביות ובהתמדה בלי להרפות לגמרי, ואז יהיה "למטֶה בידך אשר תעשה בו את האותות". שיהיה מטֶה משגשג ופורח למופת ולאות.

ועיין בספר הקדוש אור החיים שכתב פירוש נפלא בענין זה, ותרוה נחת.