הדפסה
בין "צעקה" ל"נאקה"

וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה, וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב, וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים. (ב, כג-כה)

ופירש רש"י ז"ל, "ויהי בימים הרבים ההם", שהיה משה במדין, ע"ש. "וימת מלך מצרים, נצטרע, והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם, והוא ממדרש רבה (שמו"ר א, לד).

ובתרגום יונתן בן עוזיאל, ג"כ פירש שנצטרע מלך מצרים, וציוה להרוג בכורי ישראל בשביל לרחוץ בדמם, ע"ש. וזה מסביר לנו גודל צערם והחידוש שהיה בו, עד שלא יכלו עוד לסבול ולשאת הצער הגדול הזה, והגדילו זעקתם ועלתה שועתם אל האלהים מן העבודה.

דלפי פשטות המקרא, שהמלך מת, אינו מובן ההמשך, ויאנחו ותעל שועתם, אשר לכאורה לא נתחדש דבר, שיצדיק את גודל הצעקה ועומק האנחה המחודשת הזו, אבל לדברי חז"ל שנצטרע והיה רוחץ בדמם של ילדי ישראל, בודאי מובן היטב המשך הפסוק.

ועדיין צריכים לשים לב למה שנאמר וישמע אלהים את נאקתם", שבפסוק הקודם נאמר, "ויזעקו", וכן נמי נאמר "ותעל שועתם", וא"כ היה ראוי לומר וישמע אלהים את צעקתם או זעקתם, ומה היא "נאקה" זו.

וראיתי לרבינו עובדיה ספורנו ע"ה שכתב, "ויזעקו" זעקו מכאב לב על עבודתם, כענין הילילי שער זעקי עיר (ישעיה יד, לא). "ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה", לא בשביל תשובתם ותפלתם, אבל בשביל צרתם, כאומרו (שמות ג, ט), וגם ראיתי את הלחץ. "וישמע אלהים את נאקתם, ותפלת קצתם שהתפללו אליו, מצדיקי הדור, כאומרו (במדבר כ, טז וראה דברים כו, ז), ונצעק אל ה' וישמע קולנו. עכ"ל. והנה הוא מפרש את הענין בטוב על נכון, אך לא עמד השינוי במלים של זעקה, ושועה, ונאקה.

ועיין ברמב"ן על הפסוק "ויהי בימים הרבים ההם", שבסוף דבריו ז"ל הביא דברי רש"י משם המדרש, הנ"ל. וכתב, ועל דרך הפשט, מנהג כל העבדים למלך בליעל רשע שיהיו מצפים למותו, וכאשר ראו שמת, יאנחו מאד ממלוך אדם חנף מרשיע מן הראשון, כי אמרו אבדה תקותנו נגזרנו לנו, ויבחרו מות מחיים, וזה טעם נאקתם, כי נאקו נאקת חלל. עכ"ל.

ומשמעות הדברים היא אחת, הן לדברי מדרש חכמים, והן לדרך הפשט. שהמצב העמיק והחמיר במאד מאד, ועל כן גם נאקתם מראה על עומק גדול מרוב כאב וצער, וכמו שכתב הוא ז"ל נאקת חלל.

וכעין זה פירשו בספר דעת זקנים מבעלי התוספות שכתבו, כל זמן שאותו מלך קיים, היו מצפין מתי ימות, שמא תתבטל הגזרה, וכשמת ולא נתבטלה, אמרו מעתה ידענו שאין לדבר סוף, לכך "ויאנחו". וע"ש עוד.

ומדבריהם נראה שהכונה שהיו ישראל מיואשים ועל כן זעקו כנאקת חלל. ויש מקום עוד לומר עפ"י דרכם, דאחר שגם המלך השני היה רע ומר, ידעו שאין להם עוד על מי להשען, ואין עוד תקוה בבשר ודם, ואז שמו מבטחם רק בה' לבדו, וידעו כי אפס זולתו, וזעקו בכל לבם אליו וידע אלהים.

ובזמנו שמעתי מהרה"ג הצדיק רבי אברהם יגל זצ"ל ראש ישיבת סלונים ברמת גן, שאמר בשם המפרשים שיש הבדל בין "צעקה" ובין "נאקה", שצעקה או זעקה מבטֵאת כאב וצער של האדם הכואב כאב גדול, שאינו יכול להתאפק עוד ולשמור את הכאב לעצמו, וצועק והדבר יוצא החוצה, והקול נשמע, אלא שכל זמן שהאדם הזה עדיין מסוגל לבטאות כאבו באומר ודברים, וצועק ואומר אוי כואב לו דבר זה, אוי כואב לו ענין אחר, זו היא זעקה וזו היא צעקה.

אבל כשהכאב מעמיק יותר ומתעצם כל כך עד שאינו מסוגל לבטאות את כאבו ונאלם דומיה, באין אומר ודברים, אלא מצטמק ורע לו ובלבו מניח את כאבו, מבלי יכולת לבטאות מה שכואב לו ומצערו, ורק כפעם בפעם מתמלט איזה קול הברה בעלמא. קול פשוט סתום וחתום, הפורץ בחוזקה ממעמקי לבו, מבלי שהוא יכול לבלום אותו, והוא בא ממקום עמוק ביותר מקירות לבו ממש, לזה יקרא "נאקה", והואיל ורחמנא ליבא בעי (סנהדרין קו, ב), הרי שהנאקה מגיעה אליו, וישמע אלהים את נאקתם, דוקא נאקתם. ע"כ שמעתי ממנו ע"ה.

ובו בפרק אמרתי לו, שאפשר עוד להוסיף בה דברים בעה"ו, דהשתא דאתינן להכי, שהנאקה היא קול בלי דברים, יש מקום בראש לבאר עוד, דכל זמן שאדם זועק ואומר צרותיו וסִבלותיו, השטן עומד כנגדו ומקטרג באומרו, אתה אומר כך והרי אתה בעצמך עשית כך, ונהגת כך, ועל כל דבר שאומר, השטן משיב דברים כנגדו, ויש בקטרוג זה עיכוב קבלת התפלה.

אבל כשאדם מביע צערו וכאבו, באין אומר ודברים, רק בקול הברה בעלמא הבוקע ממעמקי לבו, והקול הזה מהול ומלווה בשברון לב, והרהורי תשובה, קול זה בוקע כל החומות והולך ועולה עד לפני המקום ברוך הוא, וזאת עפ"י מה שכתבו כמה מן המחברים שאין המלאכים מכירין במחשבות בני אדם (ראה להרב מעדני יו"ט רי"ש פ"ב דברכות ולרבנו החיד"א בפתח עינים לסנהדרין יט, א ובמראית העין לע"ז י, ב ובעוד מקומות וכאשר נאספו הדברים בספרא דבי רב מרן נר"ו במאור ישראל לשבת יב, ב ודלא כהתוס' שם דכתבו בפשיטות שמלאכי השרת יודעים מחשבות שבלב, ע"ש היטב), ואשר ע"כ כל זמן שהאדם מדבר, גם השטן שהוא מלאך מבין את דבריו ומשיב עליהם ומשטין ומקטרג רח"ל, ומעכב את תפילתו.

אבל בשעה שהאדם חדל מן הדברים, ואין נשמע דבר כי אם קול הברה בעלמא, ואולם אותו קול מהול ומלווה עם מחשבות דקדושה לרוב, וגם הרהורי תשובה עולים עמו באמיתות מעומק הלב ממש, והכל גלוי וידוע לפני יודע תעלומות היודע מחשבות בני אדם, וצופה ומביט לשורשם של הדברים, השטן אינו יכול לקטרג על זה, כי אין השטן מבין שפה זו ונאלם דומיה, ואינו יכול לקטרג כלל וכלל, וכיון שאין קטרוגים התפלה עולה ומתקבלת ברצון. וע"ז נאמר "וישמע אלהים את נאקתם", שאפילו מדת הדין מקבל את הנאקה, שאין ע"ז שום קטרוג.

וע"פ זה יובנו דברי חז"ל (שבת יב, ב), שאמרו, שיש תפלות ואמירות שנאמרים רק בארמית, כגון קדיש ועוד, כדי שלא יבינו המלאכים שפתם.

וגם איתא בזוהר הקדוש (ח"ב רב, א), שאין להשמיע קולו בתפלה (תפלת שמנה עשרה שהיא עיקר התפלה) משום שיש מארי דאודנין, שחוטפים התפלה, וצריך לומר בכונת דברי הזוהר, שהן הם המקטרגים, שבשעה שמשמיע קול לפני ה', גם הם שומעים ובאים וחוטפים כאשר תשיג ידם. וצריכים לומר שגם הזהר ס"ל בזה שאינם מבינים מחשבות, דאל"כ אפילו לא ישמיע קולו, הרי אומר בשפתיו, ובודאי שיש בזה מחשבה, שהרי בכלל מאתים מנה, וא"כ גם בלי השמעת קול יכולים לקטרג, אלא בודאי שאינם מסוגלים לקטרג אלא על דברים היוצאים מפיו של המתפלל דוקא, וע"כ נקבע שיש להתפלל בלחש. ואולי משום כך קרי להו בזוה"ק "מארי דאודנין", לפי שאין בכחם לקטרג אלא על מה ששומעים באזניהם, כשהדיבור יוצא מן הפה ולחוץ, אבל אדם המתפלל בלחש ורק שפתיו נעות וקולו לא ישמע אינם יכולים לקטרג עליו, דאין להם שום השגה במחשבות אדם וכאמור, זה הוא ענין הנאקה.

וכן יש להוכיח ג"כ ממה שאמרו בפסחים (נו, א), שמשה רבינו ע"ה הביא לנו מן המלאכים, את אמירת ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וע"כ אומרים אותו בלחש כל השנה, שלא ירגזו עלינו המלאכים, ורק ביום הכיפורים שבו אנו דומים למלאכים רק אז אומרים אותו בקול רם (וראה כ"ז בטוא"ח סי' תריט), ואם יכולים לקטרג גם על דברים שבמחשבה, הרי קל וחומר על הדברים הנאמרים בפה בלחש, שיש בה גם מחשבה וגם אמירה, אלא ודאי שאינם יכולים לקטרג אלא על הדברים הנאמרים בדיבור ממש בלבד, והוא ברור בס"ד.

ועל כן כשהגיעו בני ישראל לכאב עמוק כל כך, עד כי חדלו לדבר, כי לא נותר להם הכוח לבטאות את כאבם בקול רם, ורק אנקה עלתה מקירות לבם, אותה "אנקה" עלתה, וגם מדת הדין קיבלתה, ולפיכך "ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב".

ובזה נוכל לפרש עוד בסייעתא דשמיא, את מה שאמרו במסכת ראש השנה (ט"ז ריש ע"ב) דאמר רבי יצחק, למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין. (שחוזרים על התקיעות בתפלת מוסף), כדי לערבב השטן. ופירש"י ז"ל, שלא ישטין כשישמע ישראל מחבבין את המצות, ומסתתמין דבריו. והתוספות שם (ד"ה כדי) פירשו בשם הערוך שהוא כדאיתא בירושלמי, בילע המות לנצח, וכתיב (ישעיה כז, יג), והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, כד שמע קול שיפורא זימנא חדא, בהיל ולא בהיל, וכד שמע תניין אמר ודאי זהו שיפורא דיתקע בשופר גדול, ומטא זימניה למתבלע, ומתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא. עכ"ל.

והר"ן ז"ל שם (ג, א מדפי הרי"ף שם) פירש, להכניע את היצר, כדכתיב (עמוס ג, ו), אם יתקע שופר בעיר, ועם לא יחרדו, דשטן היינו יצר הרע, וכדדריש ריש לקיש (ב"ב טז, א), הוא שטן הוא מלאך המות הוא יצר הרע. ואח"כ הזכיר דברי הערוך בשם הירושלמי וכמו שכתבו בתוספות הנז'.

ושמעתי מפרשים עפ"י הר"ן ז"ל שפירש להכניע את היצה"ר. דזה עצמו גורם לשטן בלבול, דמצד עצמו רוצה לקטרג ולהראות את העוונות ואת החטאים רח"ל, וכששומע את קול השופר, הוא חושש שישראל יתעוררו ויחזרו בתשובה אמיתית, וגדולה תשובה שמהפכת זדונות לזכויות, ונמצא דבמקום לקטרג הרי הוא מסנגר עליהם, שהרי כל העברות שהוא מציג כבר נהפכו לזכויות. ואחרי זה שב ואומר, ואולי לא יחזרו וכדאי להביא עונותיהם ולהשטין רח"ל, ואולי לא כדאי, וזה הוא הערבוב שהשטן מתערבב.

ואענה חלקי גם אני בס"ד עפ"י האמור לעיל, דכל זמן שישראל עסוקים בתפלות ובקשת רחמים, הוא עדיין לא מתערבב, שהרי הוא שומע את מה שאומרים ומבין שפתם, ויש לו תגובות ופירכות וכו', ועומד ומקטרג. אבל בשעה ששומע קולות שופר הראשונים, בהיל ולא בהיל, כלשון הירושלמי הנ"ל, אלא שיש לפרשה מטעם אחר לגמרי, דבהיל משום שאינו מבין ואינו יודע מה אומרים דאין זה אלא קול בעלמא, באין אומר ואין דברים, אך הוא רואה ומביט שהקול הזה מרעיש את כל העולמות, והקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, כדכתיב (תהלים מז, ו), עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר. ולא מבין מה כוח יש בקול זה. אבל הי"ת יודע מחשבות אדם, ורואה את כל ההתעוררויות, וכל הרהורי התשובה שעולים עם אותם קולות, ומתמלא ברחמים, וכל הדינים מתמתקים. אבל השטן שאינו יודע מחשבות אינו מבין, אך לא בהיל לגמרי כי עדיין מצפה שיעברו התקיעות ועולם כמנהגו נוהג, אך כשחוזרים ותוקעים תקיעות שניות והוא עדיין לא מבין מאומה, כבר מתערבב השטן לגמרי, ואז בעוד הספרים פתוחים לפני המקום ב"ה וברוך שמו, והשטן נאלם, ואינו יודע על מה להשיב ומה לקטרג, הקב"ה כותבנו לחיים טובים ולשלום.

עוד יש לישב בדרך זו, את מה שאומרים העולם, שבעת המילה כשהתינוק בוכה מהצער של המילה, אותה שעה היא שעת רחמים, והיא שעה מסוגלת שיתקבלו בקשתינו ברצון. וצריך להבין הענין, הרי זכות המילה גורמת, דתנן בנדרים סוף פ"ג (לא, ב), גדולה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות, וכו'. וא"כ למה תלו הענין בבכיו של התינוק, והרי גדלות המילה היא בעצם המצוה. והבכי הוא פועל יוצא מאותה מצוה, וגם אם לא יבכה המצוה במקומה וברמתה עומדת, וגם זכותה קיימת ויכולים להתפלל בזכותה של המילה, ותתקבל תפלתם ברצון.

ועפ"י האמור נראה, דגם בזה יש עירבוב לשטן כמו בתקיעת שופר, דהתינוק הזה שבוכה מהצער של קיום המצוה, לכרות ברית עם הקב"ה, בדמו ובבשרו, בודאי יש מעלה גדולה לאותו בכי, ודמעותיו בוקעות כל החומות המפרידות, ואין השטן יכול לקטרג כלל וכלל, משום שהתינוק לא מדבר, רק קולו נשמע בבכיו, והקב"ה ישתבח שמו רואה ומביט אל התעוררות הוריו, אשר בשמחת לבם מודים ומהללים לה', וחפצים בקיום מצות המילה. וגם רואה הדם והצער של התינוק, ומתמלא ברחמים, אבל השטן שומע קול בכי, ואינו יודע ואינו מבין למה הקול הזה עושה רעש גדול בעולם העליון, ואז מסתתמים טענותיו ומתערבב, ובאותה עת אנו מתפללים אל ה', ישוב וירחמנו וישמע ויושיענו ברחמיו, והתפלה מתקבלת, בעוד השטן מבולבל על ידי צעקותיו ובכיותיו של אותו תינוק, הצועק מתוך כאב של מצוה על בריתו של הקב"ה שחתם בבשרינו לאות ולמופת.