וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה. (ב, כב)

ורבינו חיים ן' עטאר זיע"א בספה"ק אור החיים, כתב, "גר הייתי לשון עבר, כי בזמן שנכתבה תורה ידבר הכתוב. או ירצה על זה הענין, "גר הייתי" על דרך אומרו (תהלים קיט, יט), גר אנכי בארץ, כי הצדיקים אינם בעולם הזה אלא כגרים בלא שום יישוב, והוא אומר גר הייתי מעודי, ונוסף לי בארץ נכריה לצד שהיה חוץ מאחיו ובית אביו. עכ"ל הטהור.

עוד אפשר לומר דבא ללמדנו דרך חיים שנוכל להחזיק מעמד, גם ביושבנו בגלות מרה רדופים ומאויימים, והוא בחיזוק המחשבה שזה דבר זמני ולא קבוע, וכל יום וכל שעה שחולפים נשכחם מליבנו, ועל כן משה גם בעודו יושב בארץ נכריה, היה אומר גר הייתי וגו', ולא נותן חשיבות או קביעות לישיבתו וסִבְלו אשר הוא סובל שם, רק רואה את הכל בראיה של העבר. וע"כ תוך כדי הבעת צערו על ישיבתו בנכר רחוק מאחיו ובני עמו, כבר ביטא את זה בלשון עבר. שאינו יושב ומצטער על זה, רק מקוה ומיחל לישועת ה' שהיא כהרף עין.