וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם, וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף, וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ, הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ, וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס, וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ, וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ, וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה, וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה, וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים, וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים, וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ, וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד, וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים, וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן, וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי, וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלשָׁה יְרָחִים, וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר, וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ, וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ, וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה, וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד, וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד, וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ, וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ משֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ. (א, ז-כב, ב, א-י)

פרעה ראה באצטגנינות שלו, שעתיד להולד בן שיושיע את ישראל, והדבר חרה לו עד מאד, כי ידע היטב שלא ימצא בשום עם, עבדים נאמנים ומיומנים כעם ישראל, וברשעתו שינה את הענין, וסיפר לכל עמו שיש סכנה ברבויים וחוזקם של ישראל, והיה כי תקראנה מלחמה, ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו וגו'. כי היה חושש שאם יאמר להם, שכל החשש הוא שיצאו ויניחו אותנו, אולי לא יהיה בזה די, להעיר חמת המצרים עליהם עד כדי כך, מפני שכל התועלת מעבודתם של ישראל היתה למלוכה לבדה, כדכתיב "ויבן ערי מסכנות לפרעה". והעם עלול לומר וכי בשביל רווחיו של המלך נילחם באנשים הללו שהם בני בריתנו, וטובים ומועילים לנו. ועוד שכל דברי פרעה הוא רק מפני מה שראה באיצטגנינותו, ומי יודע אם יצדקו דבריו אם לא, ומספק לא ילחמו יושבי מצרים בעם ישראל היושב עמם לבטח.

על כן התחכם להכניס בלבם פחד מפני ישראל, ובזה הפך את לב עמו לשנוא את ישראל ולהתנכל אליהם.

ואמר להם "הבה נתחכמה לו", ופירש"י ז"ל, לעם. עוד כתב שם, ורבותינו דרשו נתחכם למושיען של ישראל, ע"ש. ושני הדברים רמוזים בזה, לעמו הוא אומר נתחכמה לעם, ומסביר להם את עניני הבטחון הכרוכים בזה, כדי שיפחדו מפני הסכנות שישראל מסכנים את בטחונם, וישתפו אתו פעולה כדי להתחכם על העם. אך בלבו הוא אומר נתחכמה למושיען של ישראל וכנ"ל. וידע שאם ימנע ממושיען של ישראל לצאת לאויר העולם, ממילא יהיו ישראל בידו, לכל אשר יחפוץ ויעשה.

ושתי פעולות עשה כנגד העם וכנגד מושיען, ולשתיהן היה צריך את דעת העם ושיתוף הפעולה שלהם עם דרכו הרעה.

הפעולה הראשונה, נתן על העם שרי מסים למען ענותו בְּסִבלותם ויהיו טרודים ומבולבלים, ולא יהיה להם פנאי לחשוב מחשבות של חופש וחירות. ועוד הוסיף להעבידם בפרך, ולמרר את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה וגו'. ומרוב טירדה וחלישות כח, לא יתנו ליבם לגזרותיו הרעות, אשר הטיל עליהם כל אותה עת, כי היו כל כך מעונים ומוכים ומושפלים, עד שלא נשאר בהם כח לראות ולהבין לאיזה מצב נקלעו, וגם אם אֶחד ראה או שמע על איזה גזרה, לא היה יכול לחשוב בדעתו לאסוף את אחיו ולדון עמם כדת מה לעשות, כי הם עסוקים ורדופים בכל שעה, וכל אחד מחפש איך לשרוד. וקיוה שזה עצמו יגרום למיעוטם, ואולי עי"ז לא תהיה להם גאולה.

ומשראה פרעה שעם כל זה הם מתרבים ומתעצמים, אז אמר פרעה למילדות, בילדכן את העבריות וראיתן על האבניים אם בן הוא והמיתן אותו וגו'. וניסה להעלים זדונותיו ופשעיו בשפיכת דם טהורים ונקיים, בזה שהטיל את ביצוע גזרתו על המילדות, ויאמרו שנולד מת, ויחד עם טרדתם והשפלתם לא יתנו לבם להבין שבפקודת המלך נעשה הדבר, אלא שיראת ה' שהיתה להן למילדות גברה על יראתן מפרעה ומגזרותיו, ותחיינה את הילדים. ודבר אלהינו יקום, פרעה אומר פן ירבה, ורוח הקודש אומרת כן ירבה (זוהר ח"ב יח, א ורש"י בביאור לשמות א, יב). ועצת ה' היא תקום.

ומה שפרעה אומר "פן ירבה" זה היה יסוד מוצק בתוכנית שלו, להמעיט את ישראל בגשמיות וברוחניות, כדי להתמיד שליטתו בהם ובנפשם, ולא גזר על הבנות, הן משום שהן לא היו יכולות להתקומם כנגדו ולהלחם בו. כי דרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה בכך (קדושין ב, ב). ועוד, אפשר שנתן בהן את עיניו, לשלם בהן שכר לשריו ועבדיו, ולכל אשר הוא חפץ ביקרו, שכן דרכם מאז, וכאשר ראינו אצל שרה, כשראו אותה שרי פרעה ויהללו אותה אל פרעה (בראשית יב, טו), ומשם בארה, ואלו בנותיה של שרה ורבקה ורחל ולאה, ועל כן אמר להן, ואם בת היא וחיה". וכל מחשבותיו להרע, כי היה מלא תחבולות וממציא ערמות, ובקרבו ישים אורבו, והיה מפנה לבו ומחשבתו מכל ענין אחר, ומרכז כל חכמתו וחכמת חכמיו נגד ישראל ונגד מושיען של ישראל, ולא בכדי נכתב בתורה "הבה נתחכמה לו", כי באמת היתה בזה חכמה גדולה ומרוכזת מאד, להרע להם לישראל בכל דרך אפשרית.

ולא עמדה להם לישראל אלא מסירות נפשן של בנות ישראל בכלל, אשר העלימו עיניהם מכל חשבון ומכל הגיון, ושמו כל מבטחם בה' לבדו, ואמרו אנו נעשה את שלנו כלפי הקב"ה, והוא ברחמיו יעשה את שלו וישלים עלינו. ומסירותן המיוחדת של שפרה ופועה ושאר המילדות אשר על ידן, אשר סיכנו נפשן ממש, ועברו על מצות המלך אליהן, ולא העמידו לנגד עיניהן בלתי יראת האלהים לבדו, והתעוררות דלתתא עוררה רחמים מלמעלה, והיתה יד ה' עליהם באיתגליא, וכל גזרותיו וחכמותיו של אותו רשע היו כלא היו, ונאמר שם וייטב אלהים למילדות, וירב העם ויעצמו מאד.

ובינתיים היו מאנשי ישראל שגירשו את נשותיהם, וכמו שכן עשה עמרם גדול הדור וכמו שדרשו רבותינו ז"ל על הפסוק (שמות ב, א), וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי (ראה סוטה יב, א ושמות רבה א, יט ובדברי רש"י ורמב"ן ז"ל ועוד). ולא היה בזה שום חטא ח"ו, כי בני אותו דור עשו חשבון פשוט למה ניגע לריק ולמה נלד לבהלה, שהרי פרעה גזר להרוג כל בן שיולד, ועבדיו ושוטריו לא מניחים אבן ופינה, ומבקשים לקיים גזרותיו במושלם. וע"כ גירשו ישראל את נשותיהם, ואמרו לעצמם כשם שאנו נוטלים שכר על הדרישה, כך ניטול שכר על הפרישה, וחבי כמעט רגע עד יעבור זעם. אמנם לא היתה מסירות נפש במעשיהם של הגברים. ולא בכדי אמרו חז"ל (סוטה יא, ב), שבזכות נשים צדקניות יצאנו ממצרים.

ומרים בת עמרם הוכיחה אותו ואמרה לו, גזרתך קשה משל פרעה, שהרי פרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת גם על הנקבות שלא יוולדו, ואז הלך בעצתה ושב ולקח את אשתו ליקוחין שניים (כמבואר בסוטה שם).

והנה יד ה' היתה בזה, שאילמלי הפרישה, אפשר שלא היה אפשר להגיע ללידת מושיעם של ישראל, שכן הקב"ה יוצר אור ובורא חשך, והוא ברא את כחות הקדושה, ולעומתן ברא כחות טומאה המתנגדים אליהם בכל עוז, וזה לעומת זה עשה אלהים, ולו נתכנו עלילות, וגם כוח נתן בהם, ויכולים להפריע בכל מיני דרכים, כדי לתת כח הבחירה באמיתות בלב האדם.

אלא שהוא ישתבח שמו, "משגיא לגוים ויאבדם" (איוב יב, כג), וזאת ע"י מסירות נפש והתעוררות אמיתית מלמטה, ואזי מתעוררים הרחמים העליונים לישועת ישראל, והקב"ה מטעה את כוחות הטומאה וטורדם ומאבדם מן העולם. והנה בבא עת דודים להתגלות הגואל, ולהוריד את נשמתו של משה רבינו ע"ה לעולמנו זה, הזמן והעת היו גורמים למלחמת כוחות הרע, שיבואו להלחם ולהרעיש בכל העולמות, ביודעם כי בנפשם הדבר. והקב"ה מטעה אותם ומסיח דעתם, כדי לקיים עצתו. והנה הוא יתברך יתעלה שמו, נתן בלבו של עמרם לגרש את אשתו. וכשראו שעמרם עמד וגירש את אשתו, שקטה הארץ ונרגעה, והסיחו דעתם מזה, באומרם כבר נתבטל הענין לגמרי, ועצת ה' היא תקום.

ועכ"פ לפי פשוטם של דברים, יש בזה לימוד חשוב, דהמחשבה של עמרם היתה משום הדאגה מפני הגזרות של אותו רשע. ולא עלתה על דעתו שבגירושין אלו, הוא היה יכול להפסיד אותה מעלה שניתנה לו משמים, שהוא ואשתו יזכו להביא אותה נשמה יחידית, אשר אין לה אח ודומה, ובודאי שאם ידעו זאת, לא היו מתיראים לא מפני פרעה, ולא משום אדם שבעולם, כי אין כוח בכל העולם שיוכל לעכב רצון ה', ואפילו לרגע כמימריה, אלא שזאת לא עלתה על לבם, ומאידך לא עשו שום איסור, רק נמנעו בשב ואל תעשה.

ומכל מקום מסירות נפשן של הנשים היא שהביאה את ישועת ה', ובזכותם יצאנו ממצרים. והמיוחד במסירות נפש של הנשים במעשה זה, הוא שהיתה המסירות נפש מלווה בתמימות עם הקב"ה, בלא שום חשבונות כלל ועיקר, אלא רצו הנשים לקיים מצות ה' בלא פחד ובלא מורא, וכל גזרותיו של פרעה, לא הרתיעו אותם, ואמרו אנו נקיים את מצות ה' כראוי, וה' יגן על עושי רצונו, ובטחו ולא בושו, שהקב"ה יעשה עמם נס ופלא, ולבסוף כל התחכמותו של פרעה, העלתה חרס, שמטרתו המוצהרת היא לעצור את ריבויו של העם והתעצמותו, וכמו שאמר "הבה נתחכמה לו פן ירבה". ולא הניח דבר שלא עשה, הן בהפחדות, והן בגזרות והמתת הבנים בפועל. ועם כל זאת בני ישראל רבו והתעצמו במאד מאד, ותמלא הארץ אותם.

ומפורש בתורה שכל זה היה מכוח המסירות של המילדות והיולדות, כדכתיב,(שמות א, כ), וייטב אלהים למילדות, וירב העם ויעצמו מאד. וכתבו בספר דעת זקנים מבעלי התוספות, נראה לומר דקאי אאותו פסוק עצמו, והפירוש כך הוא, "וייטב אלהים למילדות" ובמה הטיב להן ב"וירב העם ויעצמו מאד". ורצונם לומר דההטבה שה' הטיב למילדות, היא עצם ריבויו של העם והעצמתו. שזו היתה שאיפתן של המילדות להפר את עצתו הרעה של פרעה, ולהציל את העם מציפורניו, וה' הטיב להן בזה שהשלים עצתן, וראו בעיניהן את ישועתם של ישראל, ושמחת עולם על ראשם.

+ + +

אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה'

המתבונן ומעמיק לראות את הנהגת החיים, בעיניו יראה, כי מי שמנסה להתחכם נגד גזרת ה' ורצונו, לא די בכך שאינו יכול להפר עצתו ח"ו. אלא שהמתחכם הזה, הוא בעצמו ע"י חֹכמותיו ותחבולותיו, מבצע את דבר ה', ומוציאו מן הכוח אל הפועל. וכמה נפלאו בזה דברי איוב שאמר (איוב ה, יג), לוכד חכמים בערמם.

וכזה ראינו בפרשתינו, שמשנודע לו לפרעה שעתיד להולד בן שיושיע את ישראל, החליט להלחם בדבר זה, וגמר בלבו לעשות הכל, כדי למנוע את הדבר הזה. ולזה אמר, הבה נתחכמה לו, למושיען של ישראל כמו שדרשו חז"ל (סוטה יא, א), ושיתף בזה את כל חכמיו ויועציו, והפעיל את כל עמו.

ואם התורה הגדירה את רשעותו של פרעה בלשון "התחכמות", אות וסימן הוא שחכמה גדולה מאד היתה בזה. כי פרעה וכל חכמיו השקיעו את כל חכמתם כדי להרע לישראל בכל הכח, ואין לשער ולתאר כמה כוחות הפעילו כדי להשיג את החכמה הגדולה הזאת, בשביל להתחכם על מושיעם של ישראל, שלא יבא לאויר העולם ח"ו, ואיזה השקעה עצומה השקיעו ע"ז, עד שהצליחו לעקוב אחר כל בנות ישראל, לדעת את זמן לידתן, כדי לקיים גזרתו של אותו רשע, "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. והנה אפילו בימינו אלה שיש בתי חולים וקופות חולים וטיפת חלב, ויש מחשבים וכו', ויש סדר ציבורי בכל דבר ודבר, ובפרט בענין זה של רישומי לידה ואוכלוסין, עדיין אי אפשר להעלות על הדעת שיוכלו להקים מעקב כזה אחר כל אשה לדעת אימתי היא יולדת, אפילו בעיר אחת, ומצינו שהרשע הזה הצליח להתחכם על מאות אלפי נשים, ולמרות שלא היו תנאים מתאימים כלל, בכל זאת, לא חסך פרעה הרשע כל מאמץ, עד שהמעקב שלהם היה צמוד לכל בת ישראל ממש וכל זה מרוב שנאתו שקלקלה את השורה.

ולמדתי זאת מלידתו של משה רבינו ע"ה עצמו, שנולד ג' ירחים לפני הזמן, ועל זה נאמר (שמות ב, ב-ג), ותצפנו שלשה ירחים ולא יכלה עוד הצפינו. כלומר, כל מה שיכלה להצפין את בנה, היה רק אותם שלשה ירחים שנולד קודם הזמן המקובל, אך משעברו ג' ירחים אלו, נאמר (שם), ולא יכלה עוד הצפינו, כי בשום פנים לא יכלה למצוא מפלט כל שהוא, והגיעו הדברים עד כדי כך שנתנה אותו בתֵיבַת גומא ושמה אותו ביאור (שם שם, ג), ואם היה לה איזה מפלט, ואפילו הדחוק ביותר לא היה עולה בדעת שהאמא הצדקת הזאת תשליך את בנה ביאור, ועוד בן כזה שבלידתו התמלא כל הבית אורה. אלא ברור שידעה היטב את המצב, שאין מקום להסתתר עוד מפני ידו הארוכה של אותו רשע. ומזה נוכל להשיג מדת מה, מגודל החכמה ומעוצמת ההשקעה, שהשקיע פרעה ועמו להמית את בני ישראל הנולדים. והחלק יעיד על הכל.

והתקיים בו הכתוב (משלי כא, ל), אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה', כי אי אפשר להתחכם נגד דבר ה'. ואין אפשרות להזיז דבר אלהינו. רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום (שם יט, כא).

כי כל מה שעשה פרעה והשתדל כדי לאבד את מושיען של ישראל לא עלה בידו, ומשה ניצל וגדל וגאל את ישראל.

ואולם לא זו בלבד שאי אפשר לבטל עצת ה' ח"ו, שהוא דבר פשוט ואינו צריך לפנים, אלא מדרכי ה' שהאיש המתחכם על דברו, סופו שהוא האיש אשר יבצע את דבר ה', הוא בעצמו ולא אחר. וזה הוא שכתוב (תהלים ב, ד) "ה' ילעג למו". ובחכמות שהוא משיג בעומק וביגיעה ורוב עמל, כדי להפר עצת ה', בהם הוא נלכד, ומבלי להרגיש כי הוא מבצע דבר ה' בשלמות, וכל רואה משתאה, ונגלה כבוד ה'.

שהרי פרעה גזר להמית את כל הזכרים כדי שביניהם ימות גם מושיען של ישראל. והנה אחר שנולד מושיען של ישראל משה רבינו ע"ה, שמה אותו אמו ביאור, ועילת העילות וסיבת הסיבות, הביא את בתיה בת פרעה אל היאור וראתה את משה, ונתן הי"ת רחמים בלבה, עד שלא יכלה להניחו שם, ותשלח את אמתה ותקחהו, ותפתח ותראהו את הילד, והנה נער בוכה, ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים זה. נמצא שידעה מי הוא זה שהוא ילד עברי, וידעה גם ידעה מה שגזר אביה המלך, אבל הדבר כבר לא היה בידה, כי ה' נתן לה חמלה בלבה על הילד הזה להצילו, כמו שנאמר, ותחמול עליו, והיתה זאת חמלה גדולה ועזה שלא יכלה לשלוט בנפשה, ומאת ה' היתה זאת לה, כדי לקיים עצת ה' ברוך הוא, וניסתה לתת למניקות שיניקוהו ויחדול מבכיו, ובזה תשקיט את המיַת לבה, אשר בער כאש להבת שלהבת מהחמלה הגדולה שלא היתה יכולה לעמוד נגדה. אך משה הקטן סירב לינוק מדבר של טומאה. עד שניגשה מרים אחותו שניצבה מרחוק לְדֵעָה מה יעשה לו, והציעה לה להביא לה מינקת מן העבריות, ובפירוש איתמר "מן העבריות", ותאמר לה בת פרעה לכי, והלכה והביאה את אמו של הילד.

ונחשוב בדעתנו לרגע קט, מה היתה מוכנה יוכבד לשלם ולתת, כדי שישיבו לה את בנה להניקו. אחר שהשליכתו ליאור, וכבר נתיאשה ממנו לגמרי, ומבשרים לה שעוד בנה חי, וישיבוהו אל חיקה להניקו.

אך לא מיבעיא שלא נדרשה לשלם דבר, אלא שעוד אמרה לה בת פרעה, הילכי את הילד הזה, והינקהו לי, ואני אתן שכרך. ושני דברים יש כאן, הראשון "והינקהו לי" הרחמים אשר נתן ה' בלבה, הביאו אותה להרגיש חובה גדולה להחיותו ולקיימו, עד שאומרת לאמו תניקי אותו לי, בשבילי. והשנית גדולה מהראשונה והיא, "ואני אתן את שכרך", והמתבונן עומד משתומם, הלא פרעה עשה כל מה שעשה אך ורק בשביל הילד הזה. והנה בתו מצילתו, וגם משלמת מהקופה של פרעה, משכורת קבועה לאמו של משה, כדי שתסכים להניק אותו בשביל בת פרעה.

וכשגדל הילד הביאתו יוכבד לבת פרעה, וגדל על ברכיו של פרעה, ועל ברכים תשעשעו. וכתב רבינו אברהם ן' עזרא ע"ה (שמות ב, ג), שמאת ה' היתה למשה, לגדול בבית המלך כדי שילמד ממנו תכסיסי מלוכה, וידע להנהיג את עמו במלכות, שעליו נאמר (דברים לג, ה וראה ראב"ע לבראשית לו, לא), ויהי בישורון מלך, עד שהיה נוטל הכתר מראשו של פרעה, ומניחו על ראשו.

וזהו ה' ילעג למו, באמור לו אתה פרעה חושב שאתה מלך ומתגאה על בריותיך, ואומר מי ה', ומתחכם על עצתי, הרי בביתך יגדל משה, ומפיתך יאכל, וממשקך ישתה, אחר אשר בתו הצילתו, ואחר אשר שילם משכורת קבועה ליוכבד אמו, כל זמן היניקה. ומשגדל משה יצא לראות את אחיו, ואחר זמן שב למצרים, ובא אל פרעה במאמר ה', ואמר לו (שמות ה, א), כה אמר ה' אלהי ישראל, שלח את עמי ויחוגו לי במדבר. ופרעה עומד משתומם ואומר, הלא זה אתה הילד שגידלתי בביתי על ברכי וכו', ומשה משיב לו אמת נכון הדבר, קמה אלומתי וגם נצבה, ותראה איך שאי אפשר להתחכם על דבר ה', בשום פנים שבעולם, וגם עתה תקח מוסר בבקשה, ותלמד לטובתך, ולטובת עמך, ותכניע לבך לפני דבר ה' אלהי השמים ואלהי הארץ. ואל תחזיק בדעותיך הפסולות והנפסדות, ודיבר עמו תוכחת מגולה מתוך לב אוהב, ומתוך הכרת הטובה שהטיב עמו.

אך הרשע הזה בגאותו, לא נכנע לבו, והמשיך בעזות פנים להטיח דברים כלפי מעלה, ויאמר פרעה מי ה' וגו' (שם שם, ב). והמיט רעה על עצמו ועל עמו, ואחריתו עדי אובד, ועצת ה' היא תקום. קמה וגם נצבה, ובני ישראל יצאו ביד רמה, ושמחת עולם על ראשם, אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הנצחית לדורות עולם, שכן הדברים חוזרים על עצמם, בכל דור ובכל מקום, וה' מיפר עצת אויבינו ומקלקל מחשבותם ומשיב גמולם בראשם, ומושיע עמו בששון וברנה, ושבים ושרים, ונותנים תהלות לאל עליון גואלם ברוך הוא וברוך שמו לעד.