וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ: (ח, כ)

ובתרגום יונתן בן עוזיאל כתב, ובנא נח מדבחא קדם ה', הוא מדבחא דבנא אדם בעידן דאיטרד מן גנתא דעדן ואקריב עלוי קרבנא, ועלוי אקריבו קין והבל ית קרבניהון, וכד נחתו מיא דטובענא איתצד, ובנייה נח, ונסב מכל בעירא דכיא ומן כל עוף דכי ואסיק ארבע על ההוא מדבחא, ע"כ. כלומר, הוא אותו מזבח שבנה אדם הראשון, בעת שגורש מגן עדן, והקריב עליו קרבן, ועליו הקריבו קין והבל את קרבנם. וכשבאו מי המבול נהרס אותו מזבח, וחזר נח ובנה אותו, וזה שאמר ויבן נח מזבח לה', ולקח מכל בהמה טהורה, ומכל עוף טהור, והקריב ארבע על אותו המזבח.

ומזה נראה ונבין את חשיבות ההליכה בדרכי הקדמונים, ולא לחפש אחר דרכים חדשות. צא ולמד מנח, שאפילו שהיה קודם מתן תורה, בכל זאת הבין בדעתו שיש להמשיך ולהקריב על אותו מזבח שזבחו בו הקדמונים. ואף אנו יש לנו ללמוד מהם ולדון ק"ו בכל הקשור בדרכי אבותינו ורבותינו הקדושים, וכמאמר הכתוב (שה"ש א, ח), אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים.

ומעין זה רמזו חז"ל במאמרם (ברכות ו, ב), כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, ללמד ששמחת חתן וכלה הצעירים, צריכה להיות מושתתת על יסודות העבר ודרכי אבות קדמונים, ולבנות ולהוסיף נדבך על הבנין הישן, ולא לבנות דברים חדשים אשר לא שערום אבותינו.