הדפסה
מדוע אברהם אבינו ע"ה ביקש סימן מהי"ת על הבטחת הארץ לזרעו

אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד, וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי ה' (אלהים ק'), מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר, וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי, וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ, וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ, וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ. וַיֹּאמַר אֲדֹנָי ה' (אלהים ק'), בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה: (טו, א-ח)

ופירש"י ז"ל, והאמין בה'. לא שאל לו אות על זה, אבל על ירושת הארץ, שאל לו אות, אמר לו במה אדע. וכו' דבר אחר, במה אדע, לא שאל לו אות, אלא אמר לפניו, הודיעני באיזה זכות יתקיימו בה, א"ל הקב"ה בזכות הקרבנות. עכ"ל.

וזו הפעם הראשונה שאברהם אבינו "האדם הגדול בענקים" ע"ה, שעמד בנסיונות גדולים ועצומים כאלה, ולא חת ולא זע, ולא הרהר ולא שאל מאומה, ובהכנעה גמורה ומוחלטת קיבל כל מאמר ה' ברוך הוא, מבלי לעורר תמיהות ותהיות, למרות חריפות שכלו, אשר בדעתו תהומות נבקעו, ועמקים אשר לא נודעו, כי לבו של אברהם אבינו ע"ה רחב לו כאולם, וכמו שהאריך הנשר הגדול רבינו הרמב"ם ז"ל לתאר את מעשי אברהם (בהלכות עבודת כוכבים פ"א ושם בהלכה ב' כתב אברהם עמודו של עולם).

וחז"ל גילו על גודל חקירותיו הנוראות, באומרם (ע"ז יד, ב), שמסכת עבודה זרה של אברהם אבינו ע"ה, ארבע מאות פרקים היו בה, ולא הניח ע"ז או פילוסופיה שלא חקרה, עד שהפריכה מעיקרה וסתרה סתירה גמורה ויסודית. אבל בשמעו את דבר ה' היה מבטל עצמו לגמרי, כמו שאמר על עצמו (בראשית יח, כז), ואנכי עפר ואפר. ולא מליצה היא, אלא כך היתה מציאותו של אברהם אבינו ע"ה להתבטל ביטול גמור שאין אחריו כלום נגד רצון הי"ת, ומאבינו אברהם למדו ישראל את היסוד לסוד הנפלא שעשאם אהובים לפני הי"ת באמרם, כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע (שמות כד, ז), כי תמיד הקדים אברהם אבינו ע"ה וקיים את דבר ה', ולא חיכה לשמוע ולהבין ענינו, וכאן באופן יוצא מן הכלל, מצינו שאברהם אבינו ע"ה שואל את הי"ת, לאמר, "במה אדע כי אירשנה".

והתשובה לזה, כי רצה אברהם אבינו ע"ה להשיג את הבטחת ארץ ישראל לזרעו אחריו, כי ידוע ידע אברהם אבינו את הערך העליון של ארץ ישראל, והיה שמח כל כך על הבטחה זו, והיה מפחד שמא חלילה יגרמו מעשיהם ויאבדוה. ומשל להורים חשוכי בנים אשר לעת זקנתם נפקדו בבן נחמד ונעים, והיו אוהבים אותו מאד מאד, והיו דואגים שמא ח"ו יקרהו אסון ה' ישמור, ומחזקים שמירתו ומחפשים לו סגולות וברכות להאדיר את כחו, ולהגדיל שלמותו שלא יאונה לו כל רע ח"ו. כן הדבר הזה באברהם אבינו ע"ה, שמתוך שהבין את גודל ענין ארץ ישראל ורוב חשיבותה, היה שואל אות מאת ה', להבטיח את ארץ ישראל שתהיה שייכת לזרעו לעד.

ולפירוש השני שהזכיר רש"י ז"ל, שאל אברהם מעם הי"ת שיורהו במה יוכלו ישראל להתקיים בה. באיזה זכות. והקב"ה הסכים על ידו תיכף, כמו שנאמר, ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת, ועז משולשת ואיל משולש, ותֹר וגוזל, ועיין בדברי רש"י ז"ל שם. שפירשם על עניני הקרבנות (וראה מגילה לא, ב).

ואולם חז"ל אמרו (עי' נדרים לב, א), כי בעבור שאמר במה אדע, נענש בידוע תדע. והכלי יקר שם (בראשית טו, ח), כתב, שהשכל ימאן לקבל דרוש זה שיסבלו בניו עונש גדול כזה, בעבור האות שביקש אברהם, ואברהם עצמו לא קיבל שום עונש ושיני בניו תקהינה, ואחר כמה קושיות כתב, וז"ל, ואני אומר שהאות אשר שאל, לא שהיה אברהם מסופק בייעוד האל יתברך, וזולת שרצה שיכרות לו הקב"ה ברית לסלק מעליו כל טוען ומערער, לפי שלמעלה אמר לזרעך אתן, משמע מתנה בעלמא, וע"ז לא היה מבקש אברהם כריתת ברית כי מי יערער על המתנה אשר נתן לו ה', כי לו יתברך תבל ומלואה וכו'. אבל כשאמר לו "לרשתה" בתורת ירושה, אז חשב אברהם, שמא שאר יורשיו של שם יערערו על חלקם וכו', על כן אמר במה אדע כי אירשנה, מה האות שאני לבד היורש בלי ערעור. ובאה לו התשובה קחה לי עגלה וגו'. כדרך שכרת ה' לאהרן ברית מלח עולם וכו'. עכ"ל.

והוא חיזוק גדול למה שפירשתי בס"ד, שחיזוק והבטחת המתנה אברהם היה מבקש, ולא נתינת אות, אלא אחת שאל מאת ה' ואותה היה מבקש על עמו ועל נחלתו, להבטיחם עליה באין מפריע, וישבו בה ואין מחריד.

והקב"ה ישתבח שמו קיבל את בקשתו, וכרת עמו ברית בין הבתרים, והבטיחו על ארץ ישראל, כאמור להלן (בראשית טו, יח), ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר, לזרעך נתתי את הארץ וגו'.

* * *

מדוע במעמד ברית בין הבתרים גילה הי"ת לאברהם שזרעו עתיד לגלות

ואולם זאת צריכים להבין, מה שנאמר בשעת הברית, שאחר שהכין אברהם אבינו את כל מה שאמר לו הקב"ה ויבתר אותם וגו', נאמר:

וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו, וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: (בראשית טו, יא-יג)

ופירש"י ז"ל, והנה אימה חשכה - רמז לצרות וחשך של גלויות. עכ"ל. ועיין בדברי הרמב"ן ז"ל שם, וז"ל, והנה אימה חשכה גדולה נופלת, דרשו בו רמז לשעבוד ארבע גליות, כי מצא הנביא בנפשו אימה, ואחר כך בא בחשכה, ואחר כך גדלה החשכה, ואחר כך הרגיש כאלו היא נופלת עליו, כמשא כבד תכבד ממנו, אמרו (עי' ב"ר מד, יז בקצת שינוי), אימה, זו בבל. חשכה, זו מדי, שהחשיכה עיניהם של ישראל בצום ובתענית. גדולה, זו מלכות אנטיוכוס. נופלת עליו, זו אדום. והיה הענין הזה לאברהם, כי כשהקב"ה כרת עמו ברית לתת הארץ לזרעו לאחוזת עולם אמר לו כמשייר במתנתו, שארבע גליות ישתעבדו בבניו וימשלו בארצם, וזה בעל מנת אם יחטאו לפניו, ואחרי כן הודיעו בביאור גלות אחרת שיגלו תחלה, שהוא גלות מצרים, שכבר נענש בו וכו', עכ"ל הקדוש.

ועדיין צריכים אנו להבין, דאחר שהסכים הקב"ה ונתרצה ליתן אות לאברהם אבינו ע"ה, שהוא וזרעו ירשו את הארץ, ואחר שאברהם אבינו ע"ה עבד את ה' כל ימיו בהכנעה גמורה כעפר ואפר ממש, אם כן עד שמבקש בקשה ונתקבלה בקשתו, א"כ, היה לו להקב"ה להראותו את יופיה של א"י ואת רוב טובתה והדרה, כדי לשמחו במתנת ה' אליו, ובמקום זה מראהו, "אימה וחשכה גדולה". האם זהו הזמן וזה המקום. ואם לא די לו באלו, הנה מוסיף לו עוד, ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. והקורא תמה לאמר, עד שאברהם אבינו ביקש לדעת, והקב"ה הסכים על ידו באמרו לו קחה לי עגלה וגו', ואחר כל אלה מראה לו את חשכת הגלות ותלאותיה, ולא גלות אחת, אלא על אחת כמה וכמה.

ותחילה יש לומר, דהקב"ה מלמדנו בזה דגם בראותינו חשך גדול ואימה גדולה, בזמנים קשים ומרים. גם אז אין להתיאש מישועת ה', ולא תעלה על לבנו מחשבה שהקב"ה לא חפץ בנו ח"ו, כי את אשר יאהב ה' יוכיח (משלי ג, יב), ומשלם לאוהביו נגד פניו (שלא כרשע הנזכר בספר דברים ז, י), כדי להעביר מהם את רעתם ולהביאם להשגת עיקר החיים, לזכות בחיי עולם, וסוף הכבוד לבא (נדרים סב, א). וא"י נקנית ביסורין (ברכות ה, א), שממרקים עונותיו של אדם, ומטהרים אותו, להכינו ולהכשירו לזכות במעלותיה והשגותיה של ארץ ישראל, שלא לאכול מפריה ולשבוע מטובה, הוא היעוד העיקרי (ראה סוטה יד, א). אלא הבטיחנו הקב"ה לתת לנו הארץ הזאת, אשר עיני ה' אלהיך בה תמיד (דברים יא, יב), והיא גבוהה מכל הארצות (זבחים נד, ב), וממנה מקבלים כל הארצות את השפע הראוי להם, גם ברוחניות וגם בגשמיות. וגם אם יחטאו ועונותיהם יביאום למרורות אלו, של אימה חשכה וכו', בכל זאת אל יאבדו תקותם מישועת ה', ולא יסירו ממנו את מבטחם, כי חנון ורחום ה' ארך אפים ורב חסד וניחם על הרעה (יואל ב, יג יונה ד, ב), והישועה קרובה, ישועת ה' כהרף עין (וראה עוד מה שנתבאר להלן במאמר הבא).

* * *

הגלות היא הוכחה גדולה שעם ישראל הוא העם הנבחר

עוד נלע"ד שבעצם הנבואה אשר הראה הי"ת לאברהם אבינו ע"ה את גלות מצרים, בזה גופא הראהו שבניו הם העם אשר בחר ה' לנחלה לו, ושהם עם סגולה וגוי קדוש. שכן מבואר בדברי רבינו האר"י ז"ל (ראה בשער הכונות דרושי הפסח דרוש א' בארוכה וע"ע בלקוטי תורה פר' מקץ), שעיקר ירידתנו למצרים, היא לקבץ הניצוצות דקדושה, אשר נפלו שם, שכל ק"ל שנים שהיה אדם הראשון פרוש מאשתו, יצאו ממנו ניצוצות דקדושה, ונפלו אותם ניצוצות, טלי אורות לבורות נשברים אשר לא יכילון המים (כמבואר היטב במסכת עירובין יח, ב ובזוהר בראשית יט, ב), ואותם צריכים לקבץ, ועיקרם נאספו שמה במצרים, שהיא ערות הארץ, והיו צריכים לרדת עד מקורם בחומר ובלבנים, ובכל עבודה בשדה, תחת מושל ורודה, ומי הוא זה ואיזה עם הוא, אשר לו יאתה מלאכה זו, להביא ישועה להניצוצות ולקבצם, ולהשיב הים לאיתנו, כאשר היה בתחילה, הרי בודאי דאין בכל זה שום אפשרות לעשות מלאכת בורר זו, לברור אוכל מן הפסולת, אלא העם אשר לו ייעד קוב"ה את היעוד המיוחד, ובחר בהם מכל העמים וחיי עולם נטע בתוכם, ורוממם ונישאם, וקרא שמו עליהם, והאציל מרוחו ונתן בהם, והוסיף להם כחות רוחניים גבוהים, עמוק עמוק מי ימצאנו, רחוק רחוק מי ישיגנו.

ועל כן בזה שאמר לו ידוע תדע וגו', בעצם הידיעה הזאת אותה מסר לו, ובעצם הענין גילה לו לאברהם אבינו ע"ה, שבניו ובני בניו הם עם ה' ונחלתו. אשר לקחם לסגולתו, ועל כן ירדו ישראל מצרימה, ונתפזרו שם כדי לעסוק במלאכת "בורר", ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, שיטלו עמם אותם רוחות וניצוצים נקבצים, וממילא הן הם העם שיזכה לרשת את הארץ הנבחרת, כי בחר ה' בציון אוה למושב לו (תהלים קלב, יג), והוא ישתבח שמו בחר בנו, כי יעקב בחר לו יה (שם קלה, ד), ונתן את הארץ הנבחרת לעם הנבחר, יבא טוב ויקבל טוב (מנחות נג, ב), מידו הרחבה של הטוב והמטיב, אך גם זה בא בדרך קשה של שעבוד קשה בחומר ובלבנים וכו'. ורבותינו הקדושים תלו את זה במה ששאל אברהם אבינו ע"ה "במה אדע", כלומר, שאל את הי"ת האם יש אפשרות למעט ביסורים, גם בקניית א"י, והכל לפי רוב המעשה. והי"ת השיב לו "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך", כלומר, דע לך, כי מה שבחרתי בישראל זרעך למלאכה קשה זו של בירור ניצוצות הקדושה שהיא שייכת רק לעם הנבחר על ידו יתברך, בזאת גופא תדע שהם עם ה' וסגולתו, ורק להם לבדם יאתה תהלת הארץ הנבחרת, ואי אפשר לזה בלא זה.

וישראל הצליחו בדבר, והצליחו להעלות את כל ניצוצות הקדושה שנפלו במצרים, לא נשאר בהם עד אחד, ובספר פרי עץ חיים (שער קריאת שמע פ"ג), נתבארו בזה דברים נפלאים, ולחשיבותם נעתיק מן הדברים המבוארים שם, וזת"ד, כי הטעם שיותר נזכיר יציאת מצרים משאר יציאות, כגון, בבל מדי, ויון, וכיוצא. דע, כי הלא ארץ מצרים ארץ טומאה הוא מכל הארצות, והשכינה היתה גולה שם בגלות ישראל, וכבר ידעת, איך אותו הגלות היה ע"י חכמה נפלאה של כשפים שעשו המצרים, שלא יכלו ישראל לעלות משם כנז' בזוהר, ואמנם כבר הודעתיך ענין גלות השכינה באמיתות מה ענינו, כי הלא ע"י חטא אדה"ר נפלו כל הניצוצין של נשמות הקדושות לתוך הקליפות, ואין בהם כח לצאת משם לולי רחמי הש"י שגלתה שכינה עמנו, ואז ע"י הכנסתה תוך הקליפות, היא מלקטת אותן הנשמות הקדושות, וכאשר יסתיים קיבוץ גלות זה מבלוע הקליפות, אז הוי עידנא דהוי מטא רגלין ברגלין, ואז יתקיים הכתוב בלע המות לנצח כנז' בזוהר פ' פקודי.

אמנם, בכל הגאולות שנגאלו ישראל נקראים על שם העיקר, אך אינה גאולה שלימה, כמו בבל מדי יון לא היה גאולה שלימה, כי נשארו קצת ניצוצות הקדושה שלא יכלו להתברר, אך נקרא גאולה. אך גאולת מצרים היתה גאולה שלימה, כי אז וינצלו את מצרים שעשאוה כמצולה שאין בה דגים, ולא נשאר בהם שום ניצוץ קדושה והיתה גאולת השכינה לגמרי, משא"כ בשום גאולה אחרת. וזהו הטעם לזכור יציאת מצרים יותר מכל שאר הגאולות, כי היא גאולה שלימה, אך הגליות האחרות צריכין עדיין תשלום וכו' וכו', ובפרט כאשר תסתכל בכתוב (שמות יד, יג), כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, וכתיב (דברים יז, טז), לא תוסיפו לשוב בדרך הזה עוד, ולמה נאסר דירת מצרים מכל שאר ארצות, רק סוד הדבר, כי הלא גם זה לעומת זה עשה אלהים, וכאשר חטא אדה"ר פגם בכל העולמות, וא"כ היה מוכרח שנפלו ממנו ניצוצי הקדושים ונתערבו בכל ד' רוחות העולם ובכל ע' אומות, כל א' נטל את חלקו, והנה אותן הניצוצין, אין בהם כח לצאת משם, רק ע"י ישראל העושין מצות ותפלות, וע"י תפלותיהן מעלין אותן בסוד מ"נ כנודע ליודעי חן, ומתבררין אז כולן. ודוגמת זה הוא ג"כ בעוה"ב אחר פטירת הצדיק מהעה"ז, שאין לך כל צדיק וצדיק מישראל שאינו עובר ונכנס בגיהנם, אע"פ שהוא אינו ראוי אליו. אך הענין, כשמעבירין אותו בתוך גיהנם, לחטוף ולהוציא משם נשמות בכח מעשיו, לאיזה רשע מישראל אשר בגיהנם, וזה ג"כ עושין הצדיקים בחייהם בעה"ז וכו', וזה ענין גלות מצרים כי אדרבא תוקף הגלות הוא סיבת הגאולה, כי כיון שנשתלמו הרגלים להתברר, אז בלע המות לנצח וכו' וכו' והנה בכל הגאולות לא היו שלימות, כי עדיין נשארו איזו ניצוצין קטנים אשר גברה יד הקליפה בהם מאוד, ולא יכלו להתברר כי אם באריכות הזמן, ולכן לא הוצרכו ישראל להתאחר שם ויצאו מן הגלות ההוא, ואמנם לטעם זה לא אסרה תורה חזרה למקום ההוא, כי עדיין צריך שיגלו לשם אותו אדם הבא משורש אותן ניצוצין שנשארו שם, כדי להוציאם משם, אך במצרים לא נשאר בה שום שורש ועיקר כלל, וא"כ מה צריך לחזור שם. וכו' וע"ש עוד דברים נפלאים (וראה עוד מה שנתבאר במאמר הבא בסגנון אחר ובתוספת כמה ענינים ובפרשת ויגש מאמר טז).

וגם ידועים דברי קדוש ה' רבינו הרמ"ק זללה"ה בפירושו אור יקר על הזוה"ק שביאר את טעם הדבר מדוע גזר פרעה לאמר, כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שמות א, כב). וביאר, כי פרעה עשה כן, לפי שראה בקסמיו שהכח שממנו הוא יונק את כחו, הולך ומתמעט, כי עם ישראל היו מבררים ומעלים את ניצוצות הקדושה הספונים שם מכח עבודתם וצערם, והוא היה אומר, לי יאורי ואני עשיתיני (יחזקאל כט, ג), ועל כן אמר להשליך הנשמות הטהורות אל היאור, בחושבו שע"י כך יגדיל את כחו וכח יניקתו. ולא ידע כי בא זמן גאולתם והגיע עת ישועתם. ולא יועיל כלום במעשיו, אלא אדרבא יקרב קץ ישועתם.

ויה"ר שנזכה בימינו אנו להעלות כל ניצוצות הקדושה מכל המקומות לשם נפלו אל המקום שממנו חוצבו ויתוקן הכל, ואז נזכה לגאולת עולם שאין אחריה הפסק כלל, אכי"ר.