וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו: (יב, ז)

ופירש"י ז"ל, שבנה אברהם מזבח כדי להודות להי"ת על בשורת הזרע ועל בשורת הארץ [כי ממה שהבטיח הי"ת לאברהם שיתן לזרעו את הארץ ש"מ שיזכה גם לזרע]. ורואים כמה חייבים להודות ולפאר לשמו יתברך על כל בשורה ועל כל טובותיו נפלאותיו.

ורבינו בעל אוה"ח הקדוש זיע"א כתב על זה, וירא ה' אל וגו' ויבן שם וגו'. כוונת הכתוב להודיע הפלגת חיבת אברהם בקונו, כי ה' נגלה אליו ובשרו בזרע ובנתינת הארץ, והוא לא החשיב בשורת ב' מעלות טובות לכלום בערך שמחתו בגילוי שכינתו יתברך אליו, לקיים מה שנאמר (תהלים טז, יא), שובע שמחות את פניך, והוא אומרו ויבן מזבח לה' הנראה אליו, כאן פירש סיבת שמחתו אשר עליה בנה מזבח הוא לצד הראותו יתברך אליו, והבן. וזה אות לבניו כמה מהם אשר הרחיקו חשק הזרע בערך חשק התורה והמצות, וצא ולמד מבן עזאי בטענתו ומה אעשה ונפשי חשקה בתורה (יבמות סג, ב), ע"כ.

והכלל העולה שחייב אדם להודות ולהלל על כל טובה וטובה, ועל בשורה טובה, יודה, ויחזור להודות כאשר תבא הטובה עצמה, וזקנינו נוחי נפש היו עושים סעודות כדי לפאר לשם האל ברוך הוא, ומביאים ספרי הזוה"ק וקוראים בהם בגילה וביראה וכו'. ובזה האדם מתחזק והולך בתומתו ואמונתו מחיל אל חיל.

וכאן לימדנו רבינו בעל אוה"ח הקדוש זיע"א, שצריך להקריב קרבן ולהודות לה', על גילוי שכינתו יתברך, ובימינו שנסתם חזון, ג"כ יש לאדם לשמוח שמחה עצומה כשזוכה האדם להארה בתורה ע"י פירוש אמיתי, או פסק דין אמיתי, או איזה הישג בעבודת ה', או שזיכהו הי"ת להשיג איזו דרגה בזיכוי הרבים, ויודה ויהלל מקרב לבו לפני ה', שזיכהו להשיג השגה בעבודתו יתברך, ונגילה ונשמחה בו, אכי"ר.