הדפסה
הטומאה מנסה בכל כחה לינק מן הקדושה

עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה: (לב, לב)

ופירש מרן האוה"ח הקדוש זללה"ה (שם), וז"ל, פירוש לצד שנזדעזע הגיד ממקור הקדושה, ושלט בו הקליפה, בחינה זו בכל מקום שהיא נטמאה, ואסרה הבורא כי הוא היודע, ותמצא סוד בזה, כי גיד זה אין בו טעם, והוא סימן לבחינת הקליפה, כי אין בה טעם כיון שנעקרה קדושה ממנו, ויש בזה פשטים לומר, אלא שהעיקר כמו שכתבתי, עכלה"ק.

ולהבין דברי קדוש, הנה ידוע שבמקום שהקדושה נמצאת, אין הקליפה יכולה לינק משם, כי האור הגדול של הקדושה הוא כל כך חזק ועצום, עד שאין הקליפה יכולה להתקרב לשם, ואשר על כן, פעמים רבות יונקת דרך אחוריים, ששם האור מועט ומצומצם. ואינה יונקת רק אחר הסתלקות הקדושה, דידוע שאחר שהקדושה מסתלקת נשאר שם רשימו דקדושה, ומשם הם יונקים.

ובזה מתפרש היטב הענין שהמת הוא אבי אבות הטומאה, דבחיים חיותו של כל ישראלי, יש בקרבו נשמה טהורה שהיא חלק אלוה ממעל, ואין הקליפות יכולים לשלוט בו לינק ממנו, והם נאחזים רק בקצותיו, ומשום כך יש צפרנים בקצות האצבעות בידים וברגלים, ואנו קוצצים אותם למעט יניקתם, וכן השערות שהם קצוות נקצצות, וכן אות ברית, שהוא סיומא דגופא יש בה ערלה, ומצות המילה ביום השמיני באה לטהרת האדם והכשרתו לתורה ומצות וכו'.

והנה אחרי מות האדם, הנשמה שבה לבית אביה כבתחילה, אל המקום שממנו חוצבה באש להבה, והגוף נשאר פנוי מן הקדושה. ורק הרשימו נשאר בו, ומיד כל כחות הטומאה נקבצים ובאים לינק ממנו מאותה לחלוחית דקדושה שנשארת בו, ולכן הוא אבי אבות הטומאה.

ויבואר היטב עפ"י המשל המופלא של מרן האוה"ח הקדוש זיע"א, בפרשת חוקת (במדבר יט, ב), וזה תוכן דבריו, משל לשני כלים שהיו אצל בעל הבית, אחת מלאה דבש, ואחת מלאה זפת, ופינה אותם והוציאם לחוץ מהחדר, אותה שהיתה מלאה דבש, מתקבצים לה כל הזבובים והרמשים, ואותה שהיתה מלאה זפת הגם שיכנסו לה קצת מהרמשים לא ישוה לשל דבש, כמו כן אדם מישראל שמת, להיותו מלא קדושה המתוקה והעריבה, בצאת הנפש ונתרוקן הגוף יתקבצו הקליפות לאין קץ, שהם כחות הטומאה, התאבים תמיד להדבק בקדושה ליהנות מהערבות, ולזה יטמא באהל, ואפילו אלף בתים מקורים, ואחת פתוחה לחברתה הטומאה תמלא כל החדר המקורה, מה שאין כן אשר לא מזרע ישראל להיותו מושלל מהקדושה אין כל כך התקבצות הטומאה אלא חלק הממית הנדבק בגוף, ואשר יסובב הכל היא התורה וכו', ע"כ, ע"ש ותרוה נחת.

והנה בגמרא אמרו (שבת קנא, ב בראשית רבה לד, יז), רבי שמעון בן אלעזר אומר, תינוק בן יומו חי, אין צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים, אבל עוג מלך הבשן מת, צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים, שנאמר, ומוראכם וחתכם יהיה, כל זמן שאדם חי, אימתו מוטלת על הבריות, כיון שמת בטלה אימתו. ע"כ.

ואימה זו היא מכח הקדושה של הנשמה, אשר לרוב אורה אין החיצונים יכולים להתקרב אליה, ואעפ"י שיש לכל אחד ואחד אלף מזיקים משמאלו, ורבבה מימינו, כמו שנאמר (תהלים צא, ז), יפול מצדך אלף ורבבה מימינך ומצינו בברכות (ו, א), תניא אבא בנימין אומר אלמלי נתנה רשות לעין לראות אין כל בריה יכולה לעמוד מפני המזיקין, אמר אביי אינהו נפישי מינן וקיימי עלן כי כסלא לאוגיא, אמר רב הונא כל חד וחד מינן אלפא משמאליה ורבבתא מימיניה וכו', יעו"ש. מ"מ ממשיך הכתוב (תהלים שם, שם-ח), אליך לא יגש רק בעיניך תביט וְשִׁלֻּמַת רשעים תראה. דאין למזיקין רשות לגשת לאדם ולינוק ממנו, כל זמן שהנשמה בקרבו, וכנ"ל.

ולפי גודל קדושתו ושמירתו של האדם, כך גודל אימתו וחיתתו מוטלת על הבריות, ומצינו בשבת (קנא, ב וראה סנהדרין לח, ב), אמר רב פפא, נקיטינן אריה אבי תרי לא נפיל, ומקשה בגמ', הא קא חזינן דנפיל. ומתרץ, ההוא כדרמי בר אבא דאמר רמי בר אבא, אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לה כבהמה שנאמר (תהלים מט, יג ושם כא), אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות. ע"ש. ולמדנו מדברי הגמ' שאימתו של האריה מוטלת על הבריות, מפני שהחטא גורם לחלישות הקדושה, וממעט את הדמות, עד שמסתלק ממנו הצלם האלהי, וחיתת החיות מוטלת עליו, אבל מי ששומר על הצלם אלהים שעליו ומשמר את עצמו מן החטא, הרי אימתו מוטלת גם על אריה ונמר.

וכאשר כתב בספר שער בת רבים הנדפס בחומש רב פנינים, בפרשת נח על הפסוק (ט, א), ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ. והקשה שם הרי ראינו כמה פעמים כי ארי או דוב ימית אדם ואינו ירא ממנו. וכתב לפרש שהענין הוא כי ה' יצר את האדם בצלמו בצלם אלהים על פניו, ובשומרו תורה ומצות, הריהו שומר בזה את צורתו וצלמו, צלם אלהים שבו בקדושה ובטהרה, ואז יראים ממנו כל הבעלי חיים ולא ישלטו בו, כמו שנאמר (תהלים צא, יג), על שחל ופתן תדרוך וגו', וכמו שמצינו ביוסף הצדיק שהשליכוהו אחיו בבור נחשים ועקרבים, ודניאל שהשליך אותו דריוש בגוב אריות, ור' תנחום דשדיוהו לביבר ולא אכלוהו (סנהדרין לט, א), והרב אוה"ח הקדוש שהושלך לגוב אריות וניצול ממנו, והיה עי"ז קדוש ה' גדול כדאיתא בשם הגדולים (אמנם בשם הגדולים לא נזכר זה על רבנו חיים בן עטר כי אם על רבינו יהודה בן עטר זללה"ה, זיע"א, מ"מ יעוי' בספר מלכי רבנן למהר"י ן' נאיים ז"ל בערך הרב אוה"ח הק' שסיפר שם שניצול מן האריות, יעו"ש). אבל האדם אשר יחטא ונמשך אחר תאות העוה"ז, אז נשתנה צורת פניו, והוא נמשל כבהמה, והוא קטן ושפל מהבעלי חיים, והיה כל מוצאו יהרגהו כדרך הטבע שהגבור יעוז על החלש, ורוב הבעלי חיים הם חזקים יותר מבני אדם וכו'. עכ"ל.

ופירשתי בס"ד (ראה לעיל פר נח מאמר יא), דמה שאמרו בגמ' דשבת שם, עוג מלך הבשן מת צריך לשומרו מחולדה ומעכברים, הכונה היא לכחות הטומאה, כמ"ש בירושלמי (הובא בתוס' ב"מ מ, א ד"ה וכי מה), דהני עכברי רשיעי נינהו, ואף החולדה היא בחינת נוקבא מהסט"א (וראה חס"ל מעין ה' נהר ל'), והיא קשה וחזקה יותר מן הזכר, וכמ"ש האוה"ח הקדוש בפרשת ויחי (בראשית מט, יא), על הפסוק אוסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו, יע"ש שהביא כן מדברי הזוה"ק (ח"ג רלא, ב).

ועפי"ז יובנו דברי רבנו בעל אוה"ח הקדוש כאן, שכ' שלצד שנזדעזע הגיד ממקור הקדושה, ושולט בו הקליפה וכו'.

והספורנו כתב (שם), בענין גיד הנשה, על כן לא יאכלו בני ישראל, כדי שיהיה ההיזק אשר הורע בנגיעת כף הירך, היזק בדבר בלתי חשוב אצלנו. עכ"ל.

וקשה להבין את זה, דאטו משום מעשה שהיה נתחדשה מצוה בתורה, והרי התורה קדמה לבריאת העולם תתקע"ד דורות. ואע"ג דיש מזה תוצאות, ונפקא מינה לדברים השייכים לכלל ישראל, מ"מ לא יתכן שזה יהיה השורש למצות התורה [ובאמת שהספורנו ז"ל דקדק כן מדכתיב "על כן" לא יאכלו וגו'].

ואולי יש לומר, שעל כן ניתנה מצוה זו מראש ומעיקרא, כדי שבבא המעשה הזה לא יהיה ממנו היזק גדול. ודומה למצות פסח וסוכות, דאע"ג דנכתבו בתורה בטרם הרים יולדו, מ"מ נקבעו ע"י בורא העולם ומנהיגו קורא הדורות מראש אשר לו נתכנו עלילות, והוא עילת העילות וסיבת הסיבות [א"ה על ענין הזה שנכתבו בתורה קורות ישראל וגם אלו התלויים בבחירתם, ועל הקושי כיצד היה כדבר הזה, הנה הרב ברוך טעם בספר מרגניתא דרב הביא בזה דברים נפלאים בשם הגר"א וכן הוא בענף יוסף על עין יעקב ב"ב טו, א, ועי' עוד בזה בספר דברי יואל לקהלת אות ב'. יבח"ר].