וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי, וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי, אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים: (לט, ז-ט)

תיבת "וימאן" הכתובה בפסוק מוטעמת בטעם שלשלת, ומיד לאחריה מופיע טעם פסק. ונראה דזה בא ללמד, שיוסף הצדיק מיאן במיאון אדיר וחזק. וגם מיאונו היה פסוק וחתוך, כלומר שמיאונו של יוסף היה בעוצמה רבה ובאופן חד משמעי, ללא שום פתח וסדק לפשרה כל שהיא, ומבלי ליכנס לשום משא ומתן, ובלי להקדים שום הסברים, רק מיאון ברור וסתום.

ורק אחרי המיאון הזה, נתן יוסף לאשת אדוניו דברי הסבר קצרים. באשר היא אשת אדוניו והיא גבירתו, ואפשר שתטען כלפיו, שהוא עבדה וחייב לשמוע לה לכל אשר תצוה אותו. לזה אמר לה, הן אדוני וגו', כלומר, שהוא מחוייב יותר לשמוע לאדונו שהוא פוטיפר, והרי פוטיפר עצמו חשך אותה ממנו, באשר היא אשתו.

והתורה הקדושה מלמדת אותנו בזה, מהי הדרך להלחם ביצה"ר בעת שהוא תוקף את האדם בחזקה. שאין לשאת ולתת עמו בשום דבר, ולחשוב מה בכך, אני אשיב ליצרי בדברים נכוחים בהגיון וסברא, ואסתום את טענותיו, ואדחה את דרישותיו. חלילה! חלילה לעשות כן. כי זו דרך מועדת הפותחת פתח לסכנה ח"ו. כי לא בהגיון וחכמה תליא מילתא, אלא באומץ וגבורה אמיתית, להתגבר על הרצון ועל התאוות, ויש לאדם את הכח והיכולת לעמוד כגבר ולהתגבר על יצריו.

אך אם יאריך האדם לשאת ולתת עם יצרו בדברים, הריהו מכניס את עצמו לסכנה עצומה. כי עצם המשא ומתן, נותן מעמד וחשיבות לצד שכנגד, כלומר שהוא ג"כ מאן דאמר, וצריך לדון עמו. ולא היא, שהרי אין מקום ולו הקטן ביותר להעלות על הדעת דברים שכאלו, ועל כן צריך להמנע מהדיון הזה שעלול להיחשב להכרה במעמדו של היצה"ר ועצתו, וצריך לצאת בחוזק יד ובגבורה אמיתית ולחתוך הענין בסכינא חריפא, וזהו מיאונו של יוסף, וזה סוד הצלחתו בנסיון הגדול הזה.

[א"ה - ראה מה שכתב קדוש ה' מכובד רבינו חיים ן' עטר זלה"ה בספרו הקדוש אור החיים (ויקרא יח, ב), לפרש הפסוק, בני אם יפתוך חטאים אל תאבה (משלי א, י), פירוש בחינת החטא, אל תאבה, פירוש, "לא תכנס עם פתוייך בטוען ונטען, כי אריכות הרגשת החושב אפילו לבחינת השולל תפעיל הגברת החפץ ותהפך הרצון אליה", ומצות ה' ברה, באה על הדבר בבחינת דיבור ואמירה, דיבור, לומר גזירת מלך היא דבר מלך שלטון וכו', ע"ש. ולכן אין לאדם לזוז במאומה מגזירתו יתברך, ויגער בים התאוה ויחרב.

ובמאמר המוסגר יש להביא כאן מעשה נורא שהיה לרבנו אמנון והובא באור זרוע (הל' ראש השנה סי' רע"ו), וממנו יש ללמוד עד כמה צריך ליזהר להיות נחרץ נגד עצת היצה"ר ולא ליתן לו שום תירוצים. וזה לשונו, מעשה ברבנו אמנון ממגנצא שהיה גדול הדור ועשיר ומיוחס ויפה תואר ויפה מראה, והחלו השרים וההגמון לבקש ממנו שיהפך לדתם, וימאן לשמוע להם, ויהי כדברם אליו יום יום ולא שמע להם, ויפצר בו ההגמון.

ויהי כהיום בהחזיקם עליו ויאמר חפץ אני להועץ ולחשוב על הדבר עד שלשה ימים. וכדי לדחותם מעליו אמר כן, ויהי אך יצוא יצא מאת פני ההגמון שם הדבר ללבו על אשר ככה יצא מפיו לשון ספק שהיה צריך שום עצה ומחשבה לכפור באלהים חיים, ויבוא אל ביתו ולא אבה לאכול ולשתות, ונחלה, ויבואו כל קרוביו ואוהביו לנחמו, וימאן להתנחם, כי אמר ארד אל ניבי אבל שאולה, ויבך ויתעצב אל לבו.

ויהי ביום השלישי בהיותו כואב ודואג וישלח ההגמון אחריו. ויאמר, לא אלך! ויוסף עוד הצר שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה, וימאן ללכת אליו. ויאמר ההגמון מהרו את אמנון להביאו בעל כרחו, וימהרו ויביאו אותו, ויאמר לו מה זאת אמנון למה לא באת אלי למועד אשר יעדת לי להועץ ולהשיב לי דבר ולעשות את בקשתי. ויען ויאמר אמנון, אני את משפטי אחרוץ! כי הלשון אשר דבר ותכזב לך דינה לחתכה, כי חפץ היה רבנו אמנון לקדש את ה' על אשר דבר ככה.

ויען ההגמון ויאמר, לא, כי הלשון לא אחתוך כי היטב דברה! אלא הרגלים אשר לא באו למועד אשר דברת אלי אקצץ, ואת יתר הגוף אייסר. ויצו הצורר, ויקצצו את פרקי אצבעות ידיו ורגליו, ועל כל פרק ופרק היו שואלין לו התחפוץ עוד אמנון להפך לאמונתינו. ויאמר, לא!! ויהי ככלותם לקצץ, צוה הרשע להשכיב את רבנו אמנון במגן אחד וכל פרקי אצבעותיו בצידו, וישלחהו לביתו. הכי נקרא שמו רבנו אמנון, כי האמין באל חי וסבל על אמונתו יסורין קשין מאהבה, רק על הדבר שיצא מפיו.

אחר הדברים האלו קרב מועד והגיע ראש השנה, ובקש מקרוביו לשאת אותו לבית הכנסת עם כל פרקי אצבעותיו המלוחים ולהשכיבו אצל השליח צבור. ויעשו כן, ויהי כאשר הגיע הש"צ לומר הקדושה וחיות אשר הנה, אמר לו רבנו אמנון המתן מעט, ואקדש את השם הגדול, ויען בקול רם, ובכן לך תעלה קדושה, כלומר, שקדשתי את שמך על מלכותך ויחודך, ואח"כ אמר, ונתנה תוקף קדושת היום, ואמר, אמת כי אתה דיין ומוכיח. כדי להצדיק עליו את הדין, שיעלו לפניו אותן פרקי ידיו ורגליו, וכן כל הענין, והזכיר וחותם יד כל אדם בו, ותפקוד נפש כל חי, שכך נגזר עליו בר"ה. וכשגמר כל הסילוק נסתלק ונעלם מן העולם לעין כל ואיננו, כי לקח אותו אלהים, ועליו נאמר (תהלים לא, כ), מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'.

אחר הדברים והאמת אשר הועלה רבנו אמנון ונתבקש בישיבה של מעלה ביום השלישי לטהרתו, נראה במראות הלילה לרבנא קלונימוס בן רבנא משולם בן רבנא קלונימוס בן רבנא משה בן רבנא קלונימוס ולימד לו את הפיוט ההוא ונתנה תוקף קדושת היום, ויצו עליו לשלוח אותו בכל התפוצות הגולה להיות לו עד וזכרון, ויעש הגאון כן, עד כאן המעשה הנורא. צא וראה עד כמה כאב לו לרבינו אמנון על עצם זה שהיה נראה בעיני האנשים כמסתפק. וישמע חכם ויוסיף לקח, וזיע"א. יבח"ר].

אלא דלפי זה קשה מסוגיא דברכות (ה, א), שאמרו, לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע, אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה, אם נצחו מוטב ואם לא יקרא קריאת שמע, אם נצחו מוטב, ואם לאו יזכור לו יום המיתה, שנאמר (תהלים ד, ה), אמרו בלבבכם על משכבם ודומו סלה.

ולכאורה זה סותר למה שכתבנו בתחילת דברינו שאין להכנס בשום טענות עם היצר, וצריך למאן בדבריו מיאון חזק ופסקני, ולא להאריך בדברים ולשאת ולתת עמו. ואילו בדברי הגמרא ברכות אנו רואים, כי בתחילה האדם מנסה לראות אם יכול לנצח את יצרו, ואם לא נצחו עדיין, ילמד תורה. ואם לא נצחו גם בזאת, יקרא ק"ש, ואם גם זה לא הועיל לו, אז ישתמש בנשק החזק ביותר, ויזכור לו את יום המיתה, ושב ורפא לו. ולכאורה נראה, שאדרבה אין להשתמש מיד בכל הכח נגד היצה"ר, אלא מעט מעט תגרשנו מפניך, וללכת מחיל אל חיל, וממדרגה למדרגה והוא היפך מהנ"ל.

ובאמת שרבים הקשו איך אמרו חז"ל ללכת נגד היצה"ר במהלך ארוך שכזה, והלא יש לחוש ח"ו שאדהכי והכי יקום עליו היצה"ר והכהו ויפילנו ארצה, ולמה לא יקדים הוא להכות את יצרו מתחילה מכה רבה, דהיינו שיזכיר לו יום המות, ואז ישב בטח שקט ושאנן.

ויש מקום בראש לחלק בין הדברים, כי מה שנזכר בגמרא ברכות הוא במצב רגיל, ובא האדם שמחפש את הדרך להתחזק בתורה ויראת שמים. ושואל, איך יתחזק? ועל זה באים חז"ל ואומרים לו, לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצה"ר, ואם רואה שדרכו צלחה בידו מוטב, ואם לאו, סימן הוא שאינו הולך במסילה הנכונה, וחסר לו ידיעה וגם כח ועוז כדי לעמוד במלחמה הגדולה שהיא מלחמת היצר, ועל כן יעסוק בתורה. כי גדולה תורה שנותנת חיים לעושיה בעוה"ז ובעוה"ב (אבות ו, ז וכלה פ"ח), והיא תתן לו מכחה ויופיה, ויגבר ויהיה לאיש חיל. כי התורה"ק תעטרהו בגבורה ועוז תפארה, כדי שיוכל לעמוד נגד יצרו וינצחו. ואם גם דרך זו לא הועילה לו ועדיין הוא מרגיש רפיון וחולשה וחושש לגורלו, יקרא ק"ש, ואם התחזק ועלה על הדרך הנכונה, אשר בה ישכון אור, מוטב. וימשיך בדרכו בהצלחה, ואם לאו, יזכור לו יום המיתה, כי זכרון יום המות שובר את לבו של האדם, ותאוותיו נחלשות, ושב ורפא לו. וזו היא דרך החיים הרגילים, לאדם רגיל שחי את חייו על מי מנוחות, ובדרכו נתקל בעליות ומורדות, ומחפש את הדרך להתייצב ולעלות במעלות, ולהצליח.

אבל אדם שנפל עליו נסיון קשה, ולפתע פתאום מוצא את עצמו, עומד בחזית המלחמה, והסכנה הגיעה עד לשד עצמותיו, אם יתמהמה ויערוך נסיונות, הרי בינתיים סכנתו מרובה מהצלתו, וכאשר אירע ליוסף הצדיק, שנמכר לעבד לעבדים, והדבר קרהו מידי אחיו בני אביו, אשר התאכזרו אליו באופן נורא, והשליכוהו לבור נחשים ועקרבים, ואמרו לשפוך את דמו כמים, ולבסוף מכרוהו לישמעאלים כחפץ אין חפץ בו, והיה נמכר מיד ליד עד שהגיע לידי פוטיפר רב קטוליא, והוא עדיין חובש פצעיו וכאביו, על אבדן בית אביו הקדוש בו מצא אהבה בתענוגים, והיה מסתופף בצילא דמהימנותא, ויונק חלב ודבש, ממעיני הישועה, כי אביו למדו את כל התורה שלמד בבית שם ועבר, ועתה היה למשל ולשנינה, עבד נרצע ונכנע, להני אינשי דלא מעלי, אנשי תאוה ובצע, והוא נאלץ לחיות בתוכם ולראות במו עיניו, מה שלא ראה ולא חש מעולם, וגם לעמוד לפניהם לשרתם, ויחד עם זאת לשמור במאמצים אדירים על שפיות דעתו, וטהרת נפשו, ולשמור על צלם אלהים שבו, ולבלתי השחית את נפשו, ושלא ללמוד ממעשי ארץ מצרים.

ובעודנו נאבק על קיום נפשו, במציאות החדשה שלתוכה נקלע, ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף, ותאמר שכבה עמי. וכל כהאי גונא שאדם נקלע בפתע פתאום לסכנה מוחשית כל כך, כי אז אין אומר ואין דברים, שאין הוא יכול לעשות שום נסיון איך ללחום ביצרו, ואסור לו להכנס לשום משא ומתן בדבר, רק לעמוד כגבור חיל, ולהשתמש בכל הכחות האפשריים, ובבת אחת ובכל הכח להדוף את הנסיון הקשה מעליו. וצריך להיות חזק ופסקני ללא שום היסוס ובלא שום רפיון כלל ועיקר, וזהו מה שנאמר 'וימאן' שיש עליו טעם שלשלת, ובצדו טעם פסק. טעם 'שלשלת' להראותינו שנתן יוסף הצדיק את כל כחו כדי להציל את נפשו מרדת שחת, וטעם 'פסק' להראותינו שהיה יוסף הצדיק חד משמעי ונחרץ ביותר נגד יצרו.

זה מה שנראה לענ"ד לחלק בין המצב הרגיל שבו מתמודד האדם ונאבק על מצבו, לבין מצב מיוחד אליו נקלע האדם בפתע פתאום ובבת אחת, שאז צריך לחתוך את הענין בכל הכח והזריזות ללא רגע של מחשבה.

* * *

האפשרות היחידה לנצח את היצה"ר היא בכח התורה

והואיל ואתא לידן, אכתוב כאן עוד פירוש אחר שעלה בדעתי בס"ד זה למעלה משלשים שנה, דהנה צריך להבין את דברי המאמר דמסכת ברכות הנ"ל, מלבד הקושיא שכבר הקשינו דאיך נתנו עצה לאדם להתגרות ביצרו, והאריכו בדרכי המלחמה, ולא חששו שהאדם יפול ברשת היצר, ובפרט שהוא רואה שיצרו הולך וחזק עליו, עד שאפי' תלמוד תורה לא הצילו, וגם לא ק"ש, וכנ"ל.

ובנוסף לזה הקשיתי עוד קושיא עצומה, דהרי חז"ל אמרו במסכת קדושין (ל, ב וב"ב טז, א), שהקב"ה אומר, בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, כלומר שהבורא ישתבח שמו, שהוא ברא את היצר הרע בעולם, ויודע על מה הושתתו אדניו, ומה כחו ומה גבורתו, הוא עצמו ברא גם את התרופה שלו, והיא, התורה הקדושה. כי היצר הרע הוא מאש (ככל המלאכים), ואנו בשר ודם, ואיך נוכל להתגבר עליו, ועל כן נתן לנו הקב"ה את תורתו, שהיא יותר חזקה מהיצר, כמו שנאמר (ירמיה כג, כט), הלא כה דברי כאש נאום ה', והאש הזאת מבטלת את האש הזרה של היצר הרע, וכאשר נאמר בתורה (במדבר לא, כג), כל אשר יבא באש תעבירו באש וטהר. נמצא שהתרופה היחידה נגד היצה"ר היא התורה, וכמו שאמרו רבותינו (סוכה נב, ב קדושין ל, ב), תנא דבי רבי ישמעאל, אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח, אם ברזל הוא מתפוצץ. אם אבן הוא נימוח, דכתיב (ישעיה נה, א), הוי כל צמא לכו למים, וכתיב (איוב יד, יט), אבנים שחקו מים. אם ברזל הוא מתפוצץ, דכתיב (ירמיה כג, כט), הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע. וא"כ נמצינו למדים שהתרופה "היחידה" נגד היצה"ר הוא לימוד התורה הקדושה, ואין תרופה אחרת נגדו. וכיצד זה שבמסכת ברכות מנו עוד תרופות ולא זו בלבד, אלא שתלמוד תורה הוא הקטן שבתרופות, ולמעלה ממנו קריאת שמע, ולמעלה מהם זכרון יום המיתה, אתמהה.

ועוד קשה הלשון של הגמרא במסכת ברכות, שאמרו יעסוק בתורה אם נצחו מוטב ואם לאו וכו'. ואטו יש ספק בדבר, אם ינצח אם לא ינצח, והרי הקב"ה שברא את היצר הרע, הוא הוא שאומר לנו, בראתי לו תורה תבלין, ואיך יעלה על הדעת, לומר, אם נצחו מוטב "ואם לאו" יעשה דברים אחרים וכי יש צד ספק בדבר שלא יצליח לנצח ע"י התורה. היתכן כדבר הזה, והרי הוא אמר ויהי, הוא ציוה ויעמוד. ומי איכא ספיקא במילי דשמיא חלילה וחס.

ומכח כל הקושיות הללו אמרתי לבאר בעזר האל וישועתו, דבאמת אין דבר שיכול להכניע את האש של היצר הרע אלא התורה לבדה, וזה אומרם, "בראתי לו תורה תבלין", ואין עוד תרופות אחרות כלל ועיקר, אלא דאין התורה נקנית לאדם אא"כ המית עצמו עליה (ברכות סג, ב ושבת פג, ב). וגם אין התורה נותנת את כחה אלא א"כ לומדה בעמל ויגיעה כראוי. וגם שצריך להיות עוסק בה לשם הי"ת ולא לשם מטרה אחרת כדי להיות זוכה לכל המעלות (המבוארות במאמר רבי מאיר אבות ו, א ופ"ח דכלה), אבל אם מתעסק בה כמו שלומד אחת מן החכמות, אינה נותנת לו את כחה ואת סגולותיה כמו שאמרו (יומא עב, ב ותענית ז, א), זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה ח"ו.

כי אמנם נכון הדבר שהקב"ה ברא לו ליצה"ר תורה תבלין כנגדו, אך נתן את הבחירה ביד האדם אם להשתמש בתורה או לא להשתמש בה. ואם האדם החליט להשתמש בתורה, הרי יש הוראות וכללים כיצד לעסוק בה כדי שיזכה לקבל ממנה עוז ותעצומות.

וכבר אמרו חז"ל (ירושלמי פאה א, א שביעית א, ה שבת א, ד סוכה ד, א כתובות ח, יא), על הפסוק (דברים לב, מז), כי לא דבר רֵק הוא מכם. אם ריק, הוא מכם, לפי שאינכם יגעים בו. כי דבר ה' איננו ריק ח"ו, ואם מרגיש האדם בריקנות, ידע לו שהריקנות באה ממנו.

משל לאדם שקנה והתקין בביתו מכשיר "מזגן", אשר יעודו לחמם את הבית בחורף ולקררו בימי הקיץ הלוהטים. ובימי הקיץ המזגן היה מוציא הרבה קור ומקרר את הבית, אמנם אח"כ כלה קיץ עבר קציר ובאו ימי החורף הקרים, וה"מזגן" ממשיך ומקרר, עד שהבית נהיה קר כקרח. הלך לו האדם הזה ובא בתרעומת גדולה אל מי שמכר לו את "המזגן", באומרו אליו למה רימיתני, ומכרת לי מכשיר שאינו מחמם כלל ועיקר, ובני ביתי סובלים מקור נורא. תיכף הלך המוכר לבית הקונה, ובדק את המכשיר, וראה שהוא פועל היטב, אלא שהכפתור שבו מקררים את הבית דולק, ואילו הכפתור שבו לוחצים כדי לחמם כבוי. ויאמר לו פתי, וכי לא תדע שעליך ללחוץ בלחיצת יד לקרר או לחמם את ביתך, ומה לך כי תלין עלי, ע"כ המשל.

והנמשל הוא התורה הקדושה, שאם ח"ו לא יפעל בלימוד התורה כפי שהתורה דורשת ממנו, או שלומדה לחכמה בלבד והריהו נבל ברשות התורה, לא זו בלבד שלא יפיק ממנה תועלת, אלא שח"ו תיהפך לו לסם המות, כאומרם (שבת פח, ב), דברי תורה יש בם להמית ולהחיות, היינו דאמר רבא למיימינין בה סמא דחיי, למשמאילים בה סמא דמותא ח"ו.

ועפ"י זה יתפרש הענין אל נכון, דאם האדם רואה שיצרו מתגבר עליו יעסוק בתורה, והיא מגנא ומצלא, היינו שמגינה מן הפורענות, ומצילה מן החטא. ואם נצח ליצרו מוטב, כלומר, שהוא דבר נפלא וסימן מובהק שהוא עוסק בתורה כראוי, ועל כן גם התורה הקדושה נתנה לו מכחה, וזה פריה הטוב שעל ידה הוא מתגבר על יצרו ונוצחו, וגבר ישראל. ואם לאו, היינו, שלומד ולא גובר על יצרו, אות וסימן הוא שאינו לומד כראוי לו, ולא מכוין את לבו לשמים, רק עוסק בה כמו שלומד אחת מן החכמות של העולם ממדעי בני האדם, ועל כן לא הועילה לו. ומה יעשה אותו האיש? יקרא ק"ש, כי בקריאת שמע האדם מקבל עליו עול מלכות שמים ועול מצוות, ועל ידי זה יתעורר לבו לאהבה את ה', ויתן את דעתו ללמוד תורה לשמה לכבוד הי"ת, ויזכה לאור שבה, שעל ידי האור הזה הוא מכניע את היצר הרע (ראה הקדמה לאיכ"ר פסקא ב'). ועל זה אמרו, אם נצחו מוטב, סימן שעתה עלה לדרך האמת וניצח. ואם לאו יזכור לו יום המיתה וכו', כלומר, אם גם ק"ש לא הועילה לו לעורר את לבו ללמוד לשמו יתברך, סימן שלבו בל עמו, ורק שפתיו נעות, אבל הלב תפוס בתאוות העולם, ודעתו נתונה לענינים אחרים, וגם התורה, וגם הקריאת שמע, לא נגעו אל לבו פנימה, והם אצלו כמו דבר חיצוני, הרי בודאי לא יוכל לנצח את יצרו במצב זה, וע"כ העצה היעוצה לו במצב הזה, היא, לזכור את יום המיתה, שבזה נשבר לבו בקרבו ומתמעטים תאוותיו, ונותן לבו ללמוד תורת אלהים חיים בקדושה וטהרה, מתוך הכנעת הלב, ואז התורה תתן בו את כחה וסופו שיהא מנצח את יצרו, ע"י התורה, אשר ברא קודשא בריך הוא כנגד היצר הרע. וא"כ אין כאן אלא תבלין אחד ויחיד, כאומרם, "בראתי לו תורה תבלין", וק"ש ויום המיתה שהזכירו בזה הוא, התעוררות הלב, כדי ללמוד תורה באמת כראוי וכיאות, ולא שיש כאן עוד תרופות אחרות.

ובזה מובן אומרם, אם נצחו מוטב "ואם לאו" וכו', דאין ספק בכח התורה ח"ו, אלא שאין מדובר על הנלמד, כלומר על התורה הקדושה, אלא על הלומד, שאם הוא לומד כמו שנדרש ממנו ללמוד, כדי להפיק מן התורה את הכח הרוחני נגד היצר הרע מוטב. ואם לאו המציאו לו כמה עזרים שיגיע ללמוד תורה כהוגן.

ולפי זה יובן ג"כ, דאין כאן נסיונות לחפש דרך קלה ואח"כ יותר חמורה, אלא באמת הדרך הנכונה היא להכות את היצה"ר בכל הכח, ולא ברפיון ובחלישות, אלא יתן מיד את הכח הגדול והחזק, וע"כ אמרו "יעסוק בתורה", שהיא התבלין נגד היצה"ר, אלא דעם כל זה אפשר שלא תועיל לו, אם לא ישתמש בה כפי הראוי לו, ולכן נתנו חז"ל עצות גם לזה, שיוכל להגיע לסגולותיה של התורה.

אבל אם יתחיל בזכרון יום המיתה, לא יועיל לו מאומה, דבזה לבד אין כח נגד היצה"ר, ואדרבה הרשעים אומרים (ראה ישעיה כב, ג), אכל בשר ושתות יין אכול ושתו כי מחר נמות. וגם בימינו הריקים אומרים, תיהנה מן העולם הזה כי חיים רק פעם אחת, וכיו"ב מדברי ההבל, אשר זה עצמו יכול להרחיקו עוד ממטרתו מרחק גדול.

אבל מי שנאבק ביצרו, ולוקח את התרופה הנכונה, שהיא לימוד התורה, אלא שהתברר לו שעדיין אינו יודע איך לומדים תורה לשמה, ומה הם התנאים הנדרשים להפעלת הכח הגדול של התורה, ולא נתייאש אלא המשיך וקרא ק"ש וקיבל עליו עול מלכות שמים, אלא שגם זה עדיין לא השיב את לבו לכיוון הנכון, לאיש אשר אלה לו, אם יזכור יום המיתה, בודאי יהיה לו לתועלת, לשבר את כח התאוות הרעות, ולמעט מן הגשמיות, ואז תהיה דעתו על התורה, וילמד אותה בעמל וביגיעה ובכונה הרצויה, והיא תתן לו את כחה, וסופו להתחזק ולהיות לאיש חיל גבור ומושל ביראת אלהים, אכי"ר.

(בעהית"ש. אור ליום שלישי שמנה ימים לאדר התשס"ו - בדרך מנ"י לג'נבה)