הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה, וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ: (לח, כה-כו)

אמרו רבותינו (סוטה י, ב), והובאו דבריהם בפירוש רש"י ז"ל היא מוצאת להשרף. והיא שלחה אל חמיה, לא רצתה להלבין פניו ולומר ממך אני מעוברת, אלא לאיש אשר אלה לו. אמרה, אם יודה מעצמו, יודה, ואם לאו ישרפוני ואל אלבין פניו. מכאן אמרו נוח לאדם שיפילוהו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים.

ועיין בתרגום יונתן בן עוזיאל (בראשית לח, כה), שכתב דלא מצאה תמר את שלשת המשכונות, ותלתה עיניה לשמי מרום וביקשה רחמים, שהי"ת יענה לה בעת צרתה, ויאיר את עיניה למצוא את שלשת העדים, והבטיחה שממעיה יצאו שלשה קדושים שיקדשו את שמו יתברך וירדו לכבשן של אש בבקעת דורא, ואז הקב"ה רמז למיכאל והאיר עיניה ומצאתם, והניחה אותם לרגלי הדיינים, ואמרה לאיש אשר אלה לו, ממנו אני מעוברת. ואפילו אם אשרף לא אפרסם, ואני מתפללת לה' שישים בלבו שיכירם ויצילני, וכשראם יהודה הכירם, ואמר בלבו טוב לי להתבייש בעוה"ז שהוא עובר, ולא אבעת בפני אבותי הצדיקים בעוה"ב, טוב לי להשרף בעוה"ז באש כבויה של העוה"ז, ולא באש אוכלת אש, דמיכלא קבֵיל מיכלא הוא (מדה כנגד מדה), לפי שאמרתי ליעקב אבא הכר נא הכתונת בנך היא, ע"כ אני צריך לשמוע בב"ד למי החותמת והפתילים והמטה האלה. וע"ש בתרגום ירושלמי שג"כ כתב מעין זה ובאמת שכדמות דברים אלה מבואר נמי במסכת סוטה (י, ב), ושם איתא, שאחר שמצאה את סימניה בא סמאל וריחקן ובא גבריאל וקירבן וכו', יעו"ש כל הענין.

עוד כתב התרגום (שם), על הפסוק ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני, שיצאה בת קול מן השמים ואמרה, מלפני היה הדבר הזה, וניצלו שניהם מן הדין, (תמר ניצלה מהאש, ויהודה ניצל מדינה של גהינם). ע"כ.

ובאמת כן כתב רש"י ז"ל ד"ה ממני, וז"ל, ורבותינו ז"ל (סוטה י, ב), דרשו, שיצאה בת קול ואמרה, ממני ומאתי יצאו הדברים לפי שהיתה צנועה בבית חמיה, גזרתי שיצאו ממנה מלכים, ושבט יהודה גזרתי להעמיד מלכים בישראל. עכ"ל.

ומכל זה לומדים כמה דברים נפלאים. תחילה, חומרת עון מלבין פני חברו ברבים שהוא כל כך חמור, עד שהיתה מוכנה תמר למות בשבילו ולאבד עמה עוד ב' נפשות שהיתה מעוברת בהם, ובלבד שלא להלבין את פני יהודה ברבים.

צא וראה דברות אדונינו החסיד רבינו יונה (שערי תשובה שער ג' אות קלט), שכ' וז"ל, והנה אבק הרציחה, הלבנת פנים, כי פניו יחורו ונס מראה האודם, ודומה אל הרציחה. וכן אמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא נח, ב). והשנית, כי צער ההלבנה מר ממות, על כן אמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא נט, א), לעולם יפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. ולא אמרו כן בשאר עבירות חמורות, אכן דימו אבק הרציחה אל הרציחה, וכמו שאמרו (סנהדרין עד, א), כי יהרג ולא ירצח. ודומה לזה אמרו, שיפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חבירו ברבים. ולמדו זה מענין תמר, שנאמר, היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה וגו', הנה כי אף על פי שהוציאוה לישרף, לא גלתה כי היתה הרה מיהודה, שלא להלבין פניו, ועוד הוסיף שם דברים בחומרת המלבין פני חברו ברבים.

וכן פירש הקדוש מהר"ם אלשיך ז"ל, על הפסוק (בראשית ט, ו), שופך דם האדם באדם דמו ישפך. דחז"ל אמרו (סנהדרין נז, ב), זה ההורג עוברים במעי אמם, ולמדו כן ממה שנאמר "דם האדם באדם". והוא ז"ל פירש פסוק זה על המלבין פני חברו ברבים דאזיל סומקא ואתי חיורא, כי בשעה שמביישו הדם עולה לראשו ופניו מאדימים, ואח"כ יורד הדם אל הגוף ופניו מלבינים, ועל כן נקרא מלבין פני חברו, וזהו שופך דם האדם, אבל לא בחוץ אלא תוך גופו של אדם, וזהו "שופך דם האדם", והיכן שפיכות הדם הזאת, "באדם"! הי"ת יצילנו מזה (וראה מה שנתבאר בפרשת נח מאמר יב).

עוד למדנו בזה, גודל מעלת ההודאה בחטא ובכשלון, שהנה יהודה על אף הבושה הנוראה שהיתה לו לעיני כל העולם, בעת שכינס ב"ד לדון את תמר בשריפה, והיא הציגה את מטהו פתילו וחותמו, ובאותה שעה היה במאבק אדיר בינו לבין עצמו, כי אע"פ שלא היה ממית את תמר מ"מ לא היה מוכרח לגלות כי ממנו היא הרה, והיה יכול לזכותה בדין, ולומר כי נאנסה ונתעברה, אבל לא היה צריך לגלות שזה בא ממנו, כי בזה יבא לו ולבית אביו בזיון נורא. אך יהודה לא שם לב לזאת, וכיון שבתחילה חשד בתמר ורצה לדון אותה כזונה, קם ואמר כי אין בה אפילו חששא דחששא ולו הקל ביותר, והיא כשרה וצדקת שבנשים, אשר כל מטרתה ותאותה הוא להעמיד קרן אורה בבית ישראל. ואחר זה נתעצם יהודה ביותר בגבורת הנפש, והוציא לעיני הכל את צדקתה של תמר. ואז נתלבשה בו רוח השכינה, וזכה למלכות, ונתקיים בו יהודה אתה יודוך אחיך (בראשית מט, ח), היינו כשם שלא שינית משמך יהודה, והודית על האמת, לכך לעולם יודוך אחיך ותזכה למלכות ולשאר ברכות מופלאות.

ועוד למדנו על כחותיה ותעצומות נפשה של תמר, שאפילו בראותה שעומדים לשורפה לא נתיאשה מבעל הרחמים, וביקשה ממנו שיתן בלבו של יהודה לחון אותה, והראתה בזה לדורות עולם על גודל האמונה שבלבה. כי תחת שהיה לה לכעוס על יהודה ולגדפו, ולביישו, שתקה ובעינים דומעות ולב מלא תחינה דלו עיניה למרום ואמרה רבש"ע, דלו עיני למרום אדני עשקה לי ערבני ערוב אמתך לטובה. ומהתנהגות מופלאה זו של אמונה ובטחון מופלא בהי"ת השפיעה לזרעה עד עולם. כמו שמצינו בדוד שיצא מחלציה, ובעת ברחו מפני אבשלום בנו היה מהלך עיף בדרך, גולה ומטולטל, והנה שמעי בן גרא יוצא לקראתו ומקללו בקללות נמרצות ונוראות (כמבואר בשבת קה, א), ולא זו בלבד אלא שהיה הולך אחריו וסוקלו באבנים, ומלוי דוד המה ראו כן תמהו, וחרה אפם עד מאד עד אשר אבישי בן צרויה אמר למלך תנה לי ואסירה את ראשו מעליו, ודוד בצדקתו התרעם על אבישי, ואמר לו הנח לו כי ה' אמר לו קלל, כמבואר כל זה בספר שמואל ב' (פרק טז). וכל זה בא לו מורשה מתמר שהניחה הכל ביד הי"ת, ומי שהוא בעל אמונה גדולה בהי"ת אינו כועס מעולם על שום נברא, כי הוא יודע שהכל בא מעילת העילות וסיבת כל הסיבות, ורק אליו מגמתו. ויה"ר שנדבק בדרכי אבותינו הקדושים לילך בדרכם ואורחותם, אורח חיים למעלה למשכיל.