וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּסֶף, וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף, וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא, וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ, לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם, וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה: (מז, טו-כ)

צריך להבין מה היתה כונת יוסף הצדיק שלקח מאנשי מצרים את כל כספם ומקניהם וגם אדמותיהם בשביל להחיותם שלא ימותו מרעב. והלא הוא השליט ועליו מוטלת דאגת הצלת העם, וגם בלא שיקח את כל אשר להם, הוא צריך לתת להם כדי קיום, ובפרט שהדבר מתאפשר לו.

ואולי כונתו היתה לטובתם, שלא תחול ירידה במצבם הנפשי, כתוצאה מהלחץ והדוחק, ומבהלת הרעב רח"ל, וירדו לשחת את הנפש ללא רפאות תעלה, וגם אחר שיעבור הרעב מן העולם ישארו במדות הרעות שיקנו וידעו בנפשם בעת הרעה, כאשר יתרגלו לאכילה מופרזת כאשר קורה בעת הרעב רח"ל, וכמ"ש האוה"ח על הפסוק ולחם אין (הובאו דבריו לעיל מאמר הקודם).

וגם שבנוסף לזאת יתרגלו לאכול לחם חינם, שגם היא מחולאי הנפש, וגוררת אחריה מעשים רעים רבים, שכמעט ולא יוכלו להגמל מהם ותשחת נפש העם כולו. וגם בעת שתעבור מכת הרעב מהם, ישארו מוכים ונגועים במדות קשות ומושחתות, אשר תוצאותם מי יוכל לשער.

אכן כאשר האנשים משלמים במיטב כספם ובמקניהם ואדמותיהם כדי להשיג מזון, הריהם שקולים יותר ומחושבים יותר. ויוסף הצדיק בחכמתו העמוקה ובהסתכלותו החודרת, וראיתו את הנולד. השכיל לנהל ענין זה בהדרגה ובתבונה נפלאה.

והחכמה הזאת איך לנהל ולהנהיג את העם בעתות רעב, היתה גדולה מן החכמה הראשונה של איסוף וליקוט המזון בשבע שני השובע שקדמו לימי הרעב. זה הנראה לענ"ד בהבנת דבר זה.

ומצאתי מעט עזר לזה מדברי הספורנו ע"ה שכתב, וינהלם בלחם. נהלם. לאט. כענין עלות ינהל (ישעיה מ, יא). נתן להם הלחם מעט מעט, אכול ולא לשבעה, כראוי בשני רעבון. כאמרם (תענית יא, א), המרעיב עצמו בשני רעבון ניצול ממיתה משונה. וכבר אמרו חכמי הרפואה שהשובע אחר הרעב גורם חולי ממית. ע"כ. והוא ז"ל דיבר על חולאי הגוף הנגרמים מתזונה לא מבוקרת בימי הרעב, שיש בהם להמית, והצילם מזה, אך זה תלוי בחלוקה מועטת, ולאו דוקא בענין התשלום. ובמה שכתבתי בדלותי על ענין חולאי הנפש הנגרמים בעת הרעב, נוכל להבין מעט מחכמתו הנפלאה של יוסף המשביר לכל הארץ.

[א"ה - הנה בשאלה הזאת נתעורר גם בספר טעמא דקרא למוהר"ר חיים קנייבסקי נר"ו, והוא ישב את הענין, באמרו שראה יוסף ברוה"ק שעתיד הקב"ה להביא מכות גדולות ונאמנות על מצרים בעבור פרעה שאינו רוצה לשלח את בני ישראל מארצו. והנה לכאורה יש למצרים טענה לפני הי"ת מדוע יכה את כל ארץ מצרים, והלא אם פרעה חטא לפני הי"ת במאנו לשלח את ישראל מה עשו הם שכולם יענשו באין יוצא מן הכלל. ולזה התחכם יוסף וקנה אותם ואדמתם לפרעה ואז כולם שייכים לפרעה, ולכן נענשים כולהו בבקתא חדא. זת"ד.

ולפנים שנים רבות העירותיהו להרב המחבר הנז' נר"ו על זה, שלפי דבריו אלו לא היה להי"ת להעניש לכהני מצרים, שהרי יוסף לא קנה את אדמותיהם ואותם, כמבואר בהדיא בפסוקים (בראשית מז, כב). ויען ויאמר לי, מי אמר לך שכהני מצרים נענשו, והשיבותי לו, מקרא מלא דיבר הכתוב, ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים (שמות יב, יב), ונאמר, ובאלהיהם עשה ה' שפטים (במדבר לג, ד), ונאמר, ויהי חושך אפילה בכל ארץ מצרים ולכל בני ישראל היה אור בכל מושבותם (שמות י, כב-כג), ונאמר (שם יא, ה), ומת "כל" בכור. וכמה דוחק יש בדברים, לומר, שמכת דם וצפרדע ושאר המכות לא באו על כהני מצרים. והדברים פשוטים וברורים. יבח"ר].