וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹה: (מז, ב)

ורש"י ז"ל כתב, ומקצה אחיו, מן הפחותים שבהם לגבורה שאין נראים גבורים. שאם יראה אותם גבורים יעשה אותם אנשי מלחמתו. ואלה הם ראובן שמעון לוי יששכר ובנימין. אותם שלא כפל משה שמותם כשברכם. אבל את שמות הגבורים כפל, וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה (דברים לג, ז), ולגד אמר ברוך מרחיב גד. ולנפתלי אמר נפתלי. ולדן אמר דן. וכן לזבולן, וכן לאשר. זהו לשון בראשית רבה (צה, ד), שהיא אגדת א"י, אבל בגמרא בבלית שלנו (ב"ק צב, א), מצינו, שאותם שכפל משה שמותם הם החלשים, ואותן הביא לפני פרעה. ויהודה שהוכפל שמו לא הוכפל משום חלשות, אלא טעם יש בדבר כדאיתא בב"ק וכו'. ע"ש.

ובתשובה בעניני בשר בחלב אשר נדפסה בשו"ת שמע שלמה (ח"ב חיו"ד סימן ג' אות ה', ועי' עוד בכרם שלמה ח"א בתשובות דשייכי להל' ערלה סי' ד), ישבתי את דברי הרמב"ם ז"ל בהלכות מאכלות אסורות (ט, א-ב), שכתב וז"ל, בשר בחלב אסור לבשלו ואסור לאכלו מן התורה ואסור בהנאה וקוברין אותו ואפרו אסור כאפר כל הנקברין, ומי שיבשל משניהם כזית כאחד לוקה שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו. וכן האוכל כזית משניהם מהבשר והחלב שנתבשלו כאחד לוקה ואף על פי שלא בישל, לא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסר הבישול. כלומר, ואפילו בישולו אסור ואין צריך לומר אכילתו כמו ששתק מלאסור הבת מאחר שאסר בת הבת. ע"כ.

ומקור דברי הרמב"ם הללו הוא מדברי המדרש רבה (כמש"כ הרב המגיד שם). ברם נושאי כלי הרמב"ם ז"ל (עי' לחם משנה שם), המה ראו כן תמהו על המראה, מדוע הרמב"ם עזב את דברי התלמוד (חולין קטו, ב), שאמר כי נזכר ג' פעמים בתורה לא תבשל גדי, אחד לאיסור בישול ואחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה, ומה לו להרמב"ם להביא ענין זה מדברי המדרש שלמדו איסור אכילה מדין קל וחומר, והא אין צריך לזה כיון שהוא מפורש.

וישבתי את דברי הרמב"ם עפ"י מ"ש רש"י ז"ל אצלינו, דמדרש רבה, הוא אגדת א"י, כלומר, שהנה ידוע כי התלמוד הבבלי בלול הלכה ואגדה בהדי הדדי, אבל מסדרי הירושלמי הניחו לאגדות ומדרשים מקום נפרד, וקראום מדרש רבה. והנה ידועים דברי הגר"א ז"ל ביו"ד בהל' ס"ת (סימן רפ"ב ס"ק יז), דדרכו של הרמב"ם לפסוק כמו הירושלמי (ועי' יד מלאכי כללי התלמודים אות ג' ולענין שאר ספרי חז"ל עי' שם בכללי הרמב"ם אות ט), ופירשתי דכל זה הוא כשיש מחלוקת בבבלי, ובירושלמי הובאה ההלכה באין חולק, אז הרמב"ם ז"ל פוסק כהירושלמי. ובאמת שבתלמוד חולין הנ"ל יש כמה דעות בדין בשר בחלב מהיכן נלמד. אמנם בדברי המדרש שהוא אגדת הירושלמי, הובא דין איסור בישול ואין צריך לומר איסור אכילה בלא שום חולק. לכך עזב הרמב"ם את דברי התלמוד ואזיל בתר המדרש, ודו"ק.

[א"ה - עוד יש להוסיף בה מילתא, שהנה בתרגום אונקלוס בשלשת המקומות שנאמר בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו (שמות כג, יט ושם לד, כו ושם יד, כא), תרגם לא תבשל לא תיכלון בשר בחלב. ותמיד הוקשה בעיני, דהיה נראה דלא ס"ל להנך דרשות דדרשו חז"ל (חולין קטו, ב), ממה שנא' ג"פ לא תבשל ש"מ אחד לאיסור בישול ואחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה. ברם יש לומר דאונקלוס ס"ל כהמדרש דהוא על דרך אין צריך לומר, והיינו ק"ו, ולכן תרגם במובן הפשוט לא תבשל, לא תיכול, ודו"ק ואכמ"ל. יבח"ר].