וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ: (מו, ה)

יש לומר בזה, שאם עד עתה היה יעקב הולך למצרים רק מפני אהבתו לבנו וגעגועיו עליו אשר רבו כמו רבו, ולא יכול עוד להתאפק. הרי מעתה אחרי החזון הנורא, שנגלה אליו האלהים במראות הלילה והבטיחו לרדת עמו למצרים. מעתה שמח יעקב וקם ונתעודד, בכחות חדשים, ובהתרוממות הנפש, כי עתה קיבל אישור וחיזוק מאת הי"ת על מעשיו.

ועל כן נאמר, "ויקם" יעקב מבאר שבע, כי שם שבע רוב נחת דקדושה מהחזון הגדול שראה, כי נגלתה לו השכינה, והבטיחו הי"ת לרדת עמו מצרימה ולהעלותו הוא וזרעו משם. והיתה לו תקומה גדולה כל כך, שהשפיעה שפע גדול עליו ועל בניו וכל אשר להם, ויבואו מצרימה יעקב, וכל זרעו אתו.